סוסו השועלה לא רצתה לדפוק בדלת, היא כבר ידעה שזה מאוחר,
מאוחר מדי.
אבל לא הייתה ברירה והיא דפקה וכשלא נענתה, נכנסה וראתה אותו.
הוא שכב מוטל על גבו, מפרפר בשארית כוחותיו. מימי התיקן כבר
עמד לעזוב את עולם החיים, עכשיו הוא היה בהרהורי הפרידה שלו,
וכן, חושב גם עליה, על סוסו, ואינו מבחין איך היא נועצת בו שתי
עיניים רטובות. היא יכלה לבוא קודם, אפילו שעה אחת, אבל משהו
עיכב בעדה, אמר לה שדי, יבוא היום והוא יצטרך להסתדר בלעדיה,
היא לא יכולה עוד לחיות רק בשבילו. אבל בדרך אליו היא כבר
הרגישה את התחושה ההיא כמו אז, כשנטפלו אליו שני הילדים, והיא
ידעה שהיא צריכה להגיע, רק שאז היא ידעה שיהיה בסדר, ועכשיו
היא ידעה שכבר מאוחר, מאוחר מדי.
מימי כבר לא פרפר, רק שכב על גבו, דומם, מבלי לבקש דבר. סוסו
אספה אותו אליה מאוחר, מאוחר מדי. אילו אספה אותו אליה דקה אחת
קודם אז הוא היה יודע שהיא כאן, לצדו. אז הוא מרגיש מוגן
ונאהב. אבל סוסו התביישה שיראה, שיראה איך באה מאוחר, מאוחר
מדי.