כל המקום המסריח היה מלא בסנובים עשירים שדיברו על הוילות שלהם
באלפים. כל הזמן, או הוילות באלפים, או הבקתות בקנדה, או
הקוטג'ים בקורדיסטאן. מה אני יודע, בשלב מסוים הפסקתי להקשיב.
זאת בכלל לא הסיבה שבאתי הנה.
בעיקרון זאת הפעם הראשונה שאני בכזה מקום אבל לא ממש ציפיתי
למשהו אחר, פשוט ידעתי שזה יהיה ככה. להקה של חמישה זקנים
שמנגנים מוזיקת מעליות, מלצרים שהולכים עם טוקסידו ומאות אנשים
שהמילה סנוב חרוטה על התחת שלהם. חלק רוקדים, חלק אוכלים, חלק
צוחקים, אבל בסה"כ כולם דיברו על הוילות שלהם באלפים. אני
ישבתי בצד, באחד מהשולחנות היותר רחוקים והתיק שלי עמד מתחת
לכסא. אני פה במסגרת עבודה. יוסי, שכל פעם מקמבן לי עבודות אמר
לי שזאת תהיה קלה לאללה למרות שאני אצטרך לסבול את האירוע הזה.
שאלתי אותו אם הוא ירצה לעזור לי לסחוב לכאן את הציוד והוא שאל
אותי אם השתגעתי. דווקא חשבתי שהוא כן אוהב אירועים כאלה.
בכל מקרה, הפעם החלטתי שזאת תהיה העבודה האחרונה שלי. נמאס לי
כבר מהעבודה הזאת והייתי צריך איזה חופש של כמה שנים. החלטתי
לסיים כמו שצריך.
איזו בלונדינית אחת ראתה אותי לבד בשולחן והיא התיישבה לידי.
דווקא נראית לא רע, היה יכול להיות בינינו משהו אם היא לא
הייתה סנובית מסריחה.
כנראה שדווקא אני כן מצאתי חן בעיניה כי היא התחילה לפתח שיחה,
היא שאלה אותי אם אני אוהב מסיבות כאלה. אמרתי לה שלא. היא
אמרה שגם היא לא. נו, אולי יש בסנובים האלה משהו אחרי הכל.
תוך כדי שדיברנו לקחתי את המזוודה והתחלתי לפתוח אותה באיטיות.
האישה המשיכה לדבר בעוד היא בוחנת את תנועותיי ומסתכלת איך
המזוודה נפתחת וחושפת סט לא רע של רובים.
היא הרימה אחד מהם בהשתאות ושאלה אותי מאיפה השגתי M-16 מאורך
סמי-אוטומטי. אמרתי לה שזה דווקא לא בעיה כי בצבא משתמשים
בכאלה ויש לי חברים שעובדים שם אז הם יכולים לפלח לי מתי שאני
רוצה. התפלאתי על האישה הזאת - גם נראית טוב, גם נחמדה וגם
מבינה (קצת לפחות) ברובים.
שאלתי אותה מאיפה הידע אז היא סיפרה לי שיש לה נשקייה בבית,
היא פשוט שרופה על רובים, לא משנה מאיזה סוג. שאלתי אותה אם
היא גם משתמשת או שהיא רק מסתכלת.
-"כל יום כמעט אני הולכת למטווח", היא ענתה בהתלהבות.
חייכתי לעברה והמשכתי לפרק את הציוד. בד"כ כלל הייתי בא אם
איזה כלי אחד וזהו, אבל כפי שציינתי, זאת הייתה העבודה האחרונה
שלי ורציתי שיזכרו אותה לטווח ארוך.
אף אחד לא הסתכל עלי (חוץ מהבלונדינית שנהנתה מכל רגע) כאשר
חגרתי על עצמי את חגורת הרימונים הישנה שלי. היא אולי מתפרקת
אבל אני לא אצטרך אותה יותר. תחבתי שם גם את סכין הקומנדו
שליוותה אותי לאורך כל הדרך ושני אקדחי קולט שאני תמיד שם
באיזה מקום למקרה הצורך. הבלונדינית כנראה כבר הבינה שאני לא
באתי להקשיב ללהקת הזקנים וגם לא לדבר עם אף אחד על הבקתות שלי
באלפים, ואם היא לא הבינה עד אז, היא כנראה הייתה ממש דפוקה.
בכל מקרה, זה לא היה נראה כאילו זה ממש הפריע לה. היא פשוט
הסתכלה עלי בעיניים גדולות. כנראה שהיא באמת אהבה כלי נשק.
אחרי שאני טענתי את הרובים נשאר לי עוד קצת זמן לפני שאני
מתחיל. אני אוהב טיפה להירגע לפני שאני מתחיל עם הבלגן. לנשום
עמוק, לעצום עיניים, לדבר עם בלונדיניות שמתעניינות בנשק...
הכל כבר היה מאורגן. החומר נפץ במקום, גם הרכב מילוט. את המטרה
כבר איתרתי ככה שהג'וב יהיה קל...
אם אתם לוקחים את הגוב בלי הצ'ופרים שתכננתי.
הסתכלתי מסביב. כל הסנובים כבר עלו לרחבת ריקודים אבל אני בטוח
שהם מדי פעם מצליחים להגניב זה לזה מילה על מחיר הטוקסידו או
על, איך לא, הבקתות שלהם באלפים. בכל מקרה אני התפלאתי שאף אחד
מהם לא שם לב אלי. אחרי הכל, אני עדין החזקתי נשק בידיים שלי.
אני יודע, זה באמת נשמע מוזר שאני אומר שאף אחד לא הסתכל עלי
חוץ מאיזו בלונדינית שמעריצה כלי נשק (או שהיא עשתה את עצמה כי
היא חשבה שאני איזה שואו כמו הצנחנים האלה שמגיעים לאמצע
קניונים), אבל זה מה שהיה.
בשלב מסוים לא יכלתי יותר. הבלונדינית התחילה לנקוב בסוגים של
מכונות ירייה שפילחו מהצבא הרוסי. הבנתי שיש לי עסק עם מישהי
מיוחדת, והחלטתי לקחת את הסיכון הכי גדול שמישהו כמוני יכול
לקחת.
-"תגידי", פניתי אליה בפתאומיות, "מה דעתך לברוח מהדרך חיים
הזאת, להצטרף אלי?"
היה זה כאילו היא חיכתה שאני אגיד את זה. היא תפסה עוזי שהיה
זרוק בבלגן שקראתי לו "ציוד" וטענה אותו. זה היה נראה לי קצת
יותר מדי חשוד.
קמתי ממקומי וכאשר הבלונדינית החלה לקום סימנתי לה לחזור
למקומה. זאת עדיין העבודה שלי. אחזתי ברובה שלי והתחלתי להתקדם
לעבר שולחן מספר 15, שם המטרה שלי ישבה.
את הייתה הפעם הראשונה (והאחרונה) שיצא לי לבחון את המטרה שלי
מחוץ לתמונה כמו שצריך, והוא נראה כמו המלך של כל הסנובים פה.
אני מוכן להתערב שהוא זה שמלווה לכולם את הבקתות באלפים.
התקרבתי אליו והוא חייך חיוך חביב. הוא בטח גם חשב שזה איזה
שואו של האולם אירועים הזה. חייכתי אליו בחזרה והרמתי את הרובה
אל הפנים שלי. החיוך נמוג  לאט מפרצופו של מלך הסנובים (אני לא
יודע את השם שלו, מעולם לא התעניינתי בפרטים) והוא נמחק לגמרי
כאשר ניקבתי לו כדור במרכז המצח. איזו עבודה נקייה.
לפתע מוזיקת המעליות הפסיקה להתנגן, המלצרים הפסיקו למלצר
ומלמולי ההנאה שתמיד שומעים באירועים כאלה נפסקו. כל מה שנשמע
היה רעש האוויר שיוצא מפתח הקנה של הרובה שלי. לקח לכל האנשים
שהיו באולם (בלי יוצא מן הכלל) עשר שניות בדיוק לעכל את מה
שהרגע קרה ולהתחיל לרוץ בפאניקה.
בנקודה הזאת הבלונדינית קמה מהמקום שלה והתחילה לירות לכל עבר
עם העוזי שלה.
מה אני חשבתי כשנתתי לה את הרובה? היא אולי מבינה ברובים, אבל
היא לא מבינה בלכוון.
כנראה שזאת הייתה הפעם הראשונה שהיא ירתה ברובה מסוג כזה כי
היא החלה להשתגע ולירות על התקרה. הרעש של נברשות מתנפצות
ונוחתות על הרצפה ויריות תת מקלע נשמע ללא הפסקה בעוד צרחות
מבועתות של אנשים מפוחדים נשמעו ללא הפסקה. העברתי את הרובה
שלי למצב אוטומטי והתחלתי לירות בכולם.
הסתתרתי מתחת לשולחן כי נכנסו אנשי אבטחה לאולם עם אקדחים
שלופים, וחוץ מזה הבלונדינית המפגרת כמעט פגעה בי כל הזמן.
הרובה כנראה הכניס אותה לטריפ כי היא פשוט ירתה בלי להסתכל לאן
היא יורה.
בעיקרון השלמתי את המשימה שלי. כל מה שעכשיו הייתי צריך לעשות
זה לצאת מכאן בלי שמישהו יזהה אותי - אבל לי היו תוכניות
אחרות.
כבר הפסקתי לבדוק מה קורה, פשוט הסתתרתי מתחת לשולחן והרמתי את
הרובה לירות קדימה. הצרחות הנואשות כבר מזמן הפכו לרעש רקע,
כבר לא שמתי לב אליהן אפילו.
המשכתי לירות. מדי פעם שמעתי צרחה של מישהו, אבל עד מהרה היא
נדמה. לא ידעתי מה יקרה הלאה אבל הרגשתי כמו בכל המשחקי מחשב
האלה, האנשים הרעים פשוט המשיכו להגיע ואני יריתי בכולם.
לפתע נשמעה צרחה נשית. ידעתי מה זה אומר וזה הכניס אותי לאמוק
רציני. לא בדקתי אפילו אם הצרחה בקעה מהבלונדינית או מאיזו
שוטרת וגם לא בדקתי מה מצבה, פשוט קמתי ושלפתי את הנצרות משתי
רימונים שהיו תקועים בחגורה שלי וזרקתי אותם.
באותו רגע הגעתי למסקנה מאוד מעניינת: בעבודות של אנשים אחרים,
כשהם אוגרים הם הרבה זעם, הם חייבים לשחרר אותו איכשהו.
תמיד יש איזה עובד בתחנת דלק שבא אל מישהו שעיצבן אותו והצליח
לפתוח לו את הפקק ששחרר את הזעם הזה, הוא בא אל המישהו הזה
ושופך לו דלק על כל האוטו, ולפני שהבן אדם מבין מה קורה העובד
זורק פנימה סיגריה בוערת וזוכה להסתכל על הבן אדם המסכן רץ
קדימה ואחורה ומתגלגל על הרצפה בעודו מתכלה בחיים.
כל העבודה שלי היא כזה שחרור זעם. אני עושה את מה שאנשים
חולמים לעשות. אני יורה באנשים. למה? כי משלמים לי. אבל יש
אנשים שאני בטוח שהיו עושים את זה גם בלי כסף, בגלל שהעולם
שונא אותם, והם שונאים את העולם.
באותו רגע ששמעתי את הצרחה ההיא הבנתי עד כמה העולם שונא
אותי.
באופן אישי אני לא בא בטענות אל העולם כי בתכלס הוא שונא את
כולם בצורה שווה אבל הוא עדיין לא פייר, וזה עיצבן אותי כמו
אנ'לא יודע מה באותו רגע.
התחלתי לזחול מתחת לשולחנות ורסיסי הזכוכיות עד שהגעתי אל
הציוד שלי.
הבלונדינית שלי ישבה שם ובכתה. יורים בנו 20 איש והיא בוכה
המפגרת הזאת!
מסתבר שהתחמושת שלה נגמרה וזה מאוד העציב אותה, בגלל זה היא גם
צרחה ממקודם, המפגרת.
לא יכלתי לקחת את זה יותר.
למה העולם כזה מניאק, שיש אנשים שמרוויחים כסף בהגינות וביושר
ובאים אנשים ורוצחים אותם? אל תשאלו אותי. אני רק מנסה להרוויח
את הכסף שלי כמו שאני יודע. וברגע שהאישה המטומטמת הזאת התחילה
לבכות כמו מפגרת הוצאתי את הסכין מהחגורה שלי ושיספתי לה את
הגרון. אני חייב להודות שזה די עצוב לראות כזה דבר יפה מדמם
ואני משער שהייתי מחזיק מעמד גם אם הייתי שומע אותה מיללת עוד
כמה דקות. זה ללא ספק היה עדיף. שלפתי את השלט שמפעיל את
הפצצות מהתיק והפעלתי אותו. התחלתי להרגיש ממש חרא עם עצמי
בגלל שהבנתי שאני בעצם עוזר לעולם להיות מניאק. איזו הרגשה
חרא? לפחות ידעתי שאני הולך למות עוד דקה מהפיצוץ של המקום
הזה. מצד שני, לא רציתי למות כשהפרצוף ההמום של הבלונדינית
נמצא מולי.
הסתובבתי, שלפתי את האקדח, הוצאתי את כל הנצרות ברימונים שלי
ויריתי לעצמי בול במצח.
עכשיו ככה יוצאים לפנסיה!