השטן שתה 'פיטמה חלקלקה', שילוב של אניס ואייריש קרים, משקה
שתמיד ידעתי שהוא שטני, בהה באופק וגיחך מעל הזקן הצרפתי שלו.
הוא זימזם ונד בראשו בהנאה לצלילי "הוטל קליפורניה". ציפורן
הזרת השמאלית שלו הייתה ארוכה למדי, ועל ראשו נח כובע אוסטרלי
מעור תנין חום ויקר. השטן, מן הסתם, קיבל עליו הנחה משמעותית.
"סליחה?" פניתי אליו בנימוס, מנסה לרכוש את תשומת ליבו. הוא
הפנה אליי את ראשו וחייך חיוך מלא שיניים, עם אחת קיצונית
מוזהבת שנצצה בשמש. השטן קרץ לי, הבעיר את הנוזל השקוף שבתוך
הכוס הקטנה, נשף עליו וגמע אותו במהירות. לאחר שקילל את המשקה
וציקצק בלשונו המחורצת מספר פעמים, פנה אליי בדבר: "שלומך?"
שאל ותופף בטבעת שעל זרתו הימנית על הכוס הריקה. הוא נראה
מאושר. "האמת היא שאני לא יודע" השבתי לו, מנסה לנווט את מיטתי
בכיוון המזרון שלו. במהרה מצאתי את עצמי על מזרון דומה לשלו,
מכנסי ברמודה לחלציי וחולצת הוואי פרחונית לגופי. על צווארי
נחה שרשרת פרחים הוואית. בוב מארלי החל לשיר ברקע. השטן השליך
לעברי כובע אוסטרלי נוסף, מבד, לא מעור, שבמקרה נח לידו. "נחמד
מצידך" אמרתי והנחתי את הכובע על ראשי. השטן חייך שוב. "חופשה
לתפארת" אמר ונאנח בהנאה. הוא השליך את הכוס לתוך המים, שם צפה
לרגע בטרם אסף אותה השחף ממקודם. "סליחה שאני מטריד אותך
בחופשתך," פניתי אליו שוב, "אבל אולי אפשר לקבל הסבר בקשר למה
שקורה פה?" הוא מזג לעצמו בלאק לייבל שהגשים בידו לתוך כוס
לו-בול רחבה. הוא הסיף שתי קוביות קרח שצילצלו על דפנות הכוס,
לגם מעט ואז אמר: "הסקרנות הרגה את החתול אתה יודע". משכתי
בכתפיי. "לא ממש איכפת לי. אני שונא חתולים. יצורים שטניים.
שום דבר אישי" מיהרתי להוסיף. השטן סיים את המשקה ומזג לעצמו
עוד. הוא התמהמה מעט בטרם דיבר שוב: "אל תתנצל, אתה צודק בקשר
לחתולים. אם לא היו כל המים האלה הייתי ממלא את הרחובות בשדים
הקטנים!" הוא השליך את הבקבוק הרחק לתוך המים, הגשים בקבוק
נוסף כעבור מספר שניות והמתין לשחף שיאסוף את הבקבוק הקודם.
"אח, החיים הטובים" אמר בעודו מותח את ידיו לצדדים. הוא הסיר
את משקפיי השמש מעיניו, ובהה בי בעוד ההבנה מחלחלת לתוכי.
"אההה" אמרתי והנהנתי קלות. "אבל חשבתי שאת סוף העולם ילוו אש
וגופרית ורעמים וכאלה". השטן הביט אל האופק, שלא ממש היה רחוק
בגלל כל הכחול, ופתח בהרצאה אותה אקטע בקרוב. "תראה ילד, "
אמר, "כל הקטע של האש והמוות הנורא, והלהבות עם שלדים מרקדים
על מוטות ברזל מלובנים זה קצת צפוי. זה רגיל מידי. חשבתי על
משהו מקורי יותר, כך שכל הצדקנים בעולם לא יוכלו להגיד 'אמרנו
לכם'. אני שונא שהם עושים את זה!" ברגע הזה קטעתי אותו, למרות
חוסר הנימוס שליווה את העניין: "אבל הם בכל זאת יגידו את זה.
בגלל זה קוראים להם צדקנים אתה יודע. תמיד צודקים בעיני עצמם".
הוא חייך, שן הזהב שלו נוצצת ומסנוורת. לרגע חשבתי על פתיחת
מכרה. "זה נכון, אבל אם כל אחד מהם יצוף לבדו ברחבי המדבר הענק
הזה, הם ידברו רק אל עצמם. חוץ מזה, אני מניח שהם יהיו כל כך
מופתעים שייקח להם מאה שנים לפחות עד שיבינו שסוף העולם הגיע.
החיים הטובים". הוא הצית סיגר קובני ארוך בצורה פורנוגרפית,
שאף עשן, פלט אותו וצחק בינו לבינו. כנראה נזכר בבדיחה כלשהי
על תוכים. "מאה שנים זה לא קצת הרבה?" שאלתי כדרך אגב. נאלצתי
לחכות שלוש טבעות עשן ופס דק שחצה אותן בטרם קיבלתי תשובה. "לא
ממש. הענקתי להם חיי נצח". חיוך ניצחון עלה על פניו, הבעת
הפתעה על פני. "אבל עד לפני האפוקליפסה הזאת אנשים היו נותנים
לך ביצה בשביל חיי נצח!" השטן החל לצחוק בקול, שומט את הסיגר
והוויסקי למים וכמעט שהחליק בעקבותם. "אתה לא יודע עד כמה אתה
צודק" הוא אמר, מצליח בקושי לבטא את המלים מתוך הצחוק המתגלגל.
הוא הגביר את צחוקו, כנראה בעקבות בדיחת תוכים נוספת, נפל למים
והגשים את עצמו כמעט מיד על המזרון. לקח לו דקות נוספות עד
שנרגע וייבש את עצמו. הוא נתן לי חכה, ובעודנו מחכים לדג
שייתפס בפתיון שטבע מתחת לפני המים, האזנו למספר שירי לאונרד
כהן שנלחשו באוזנינו בקול עמוק. "למה, בעצם?" שאלתי כעבור
מספר רגעים. הוא גיחך בזלזול, הצביע עליי באצבע מאשימה ואמר:
"היית רוצה לדעת, נכון?" משכתי בכתפיי. "לא ממש, למען האמת"
אמרתי לו. "זה לא סיפור כל כך גדול. סבא שלי פעם דג קרפיון כזה
גדול, זה סיפור!" המחשתי לו את הגודל בידי. השטן נראה מאוכזב
מעט, אך שמר על ארשת פנים רגועה. ישבנו בשקט מספר רגעים,
משליכים למים קרסים שהעלו לא יותר מחרס ומזמים אל תוך הרוח
שירים של ארוסמית'.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.