אתמול בערב ישבתי במטבח מתוסכלת, שוב עדה לזוועה המתרחשת בין
קירות ביתי. אני מאוד אוהבת את הזוועה הזאת, בסך הכול היא לא
כל כך אשמה שהיא זוועה והיא עדיין לא אחת כזאת שאי אפשר לטפל
בה. אבל היא מתעצמת מרגע לרגע, ואני מרגישה איך אנחנו הולכים
ומאבדים שליטה עליה.
הזוועה אגב, היא: "לא תמיד נעים מאוד להכיר", אחותי בת ה- 13.
שמתי לב שיש לאחרונה מין טרנד חדש כזה להורים לתרץ את המפלצות
הקטנות שהם יצרו באומרם: "זה גיל ההתבגרות", אבל עליי הם לא
יעבדו. אני, שרק בימים אלו ממש מסיימת את הגיל הזה (כן, בגיל
22 אני עדיין מתבגרת), רוצה להגיד לכל ההורים שחצ'קונים,
הורמונים, אופנה וטלפון באינפוזיה זה לגיטימי ואפילו אפשר
להאשים בזה את גיל (ההתבגרות), אבל חוסר גבולות, שטחיות,
תלישות ואובדן ערכים- בזה גיל (ההתבגרות) כבר לא אשם, בזה אתם
אשמים!
בבית שלי כבר הפסקתי להתווכח, כי הזוועה שלנו, בעיני הסמכות
ההורית- היא לא זוועה, היא... עשר נקודות, יפה מאוד- בגיל
ההתבגרות! משום מה ישנה תחושה בבית שממש צריך לרחם על הכספומט
הקטן הזה (או יש היקראו לה גם "שואב כסף") שהולכת עם חצאיות
מיני בגודל התחתונים שלי, מקשטת את פניה בצבעים נועזים ומבלה
את מרבית זמנה בפלרטוט עם המחשב.
הזוועה שלי היא קורבן, ובאמת צריך לרחם עליה, אך יותר מזה
מישהו חייב להציל אותה ונדמה לי שההורים והמורים שלה, ושל
חבריה לדור, כבר הרימו ידיים. כבר הפסקתי להתווכח כשהיא מתחצפת
ומבשרת על הקיץ בבגדיה המינימאליים (באמצע ינואר) אבל עכשיו
כשהפכתי להיות צופה מן הצד, מגרד לי בגרון ואני רק רוצה לזעזע
את האדמה- שמישהו יתעורר!
הבעיה היא שאנחנו חיים במדינה של אמיצים, כלום כבר לא מפחיד
אותנו- גם לא איך שאנחנו נראים. מידי יום המוות הולך לצידנו יד
ביד. הוא יושב לידנו כשאנחנו נוהגים, נוסע איתנו באוטובוסים,
הולך איתנו לקניונים ואפילו לבית שלנו הוא מרגיש בנוח להיכנס
בלי הזמנה. לפעמים נדמה לי שאנחנו חיים בשלום, אבל עם הזוועות.
כלום כבר לא באמת מזיז לנו, הכול עובר ליד, נוגע לא נוגע,
אפילו שזה קשור בילדים שלנו- בדור הבא.
אני, מסתכלת על הזוועה הקטנה שלי עוצמת עיניים ומחייכת לעצמי
חיוך עצוב. בדמיוני אני רואה אותה מנהלת את המדינה (דרך ה- ICQ
כמובן). כן, יום אחד הם ינהלו את המדינה, הזוועות הקטנות האלו,
רק שעד אז הם יהיו קצת יותר גדולים, קצת יותר בטוחים בעצמם
וגרוע מכך- מעוגנים בחוק. ומי יעצור את הזוועה אז? איך נסתכל
על עצמנו? מה נאמר? את מי נאשים? את גיל? הרי גיל כבר חלף לו
מזמן ואנחנו שתשו כוחותינו ממלחמות היינו עייפים מכדי לעצור את
הזוועה שלנו בזמן.
אני יושבת עכשיו במיטה שלי, הזוועה הפרטית שלי הלכה לבית הספר.
לא שזה כל כך מעניין אותה ללמוד, אבל אתמול שוב קנו לה בגדים
חדשים ששווה לקום בבוקר ולהראות אותם. ואני יושבת פה ודואגת,
לא רק לי ולה, אלא לנו...