סיפורו של שינדלר, חסיד אומות העולם, אתגר את מחשבתי מאז
ומתמיד. מעל ל-1200 יהודים ניצלו בזכות אדם זה, שהיה חבר
במפלגה הנאצית. סיבותיו וצפונותיו שלו הן, אך אני מאז ומתמיד
מנסה להציג לעצמי את השאלה - האם גם אני יכולתי לעשות את מה
שעשה? האם היה בידי את הכוח לשנות את גורלי, או אולי לעקוב
אחריו? מהו החומר שממנו קרוצים חסידי אומות העולם, שהוא שונה
כל כך מן החומר ממנו נוצרנו כולנו? אני מאמין שאנשים אלו עשו
מעשה על אנושי כדי לכפר על המעשים התת-אנושיים של האנשים
בסביבם, ועל זאת אני מכבד ומעריך אותם. אתה לא צריך למות כדי
להיות קדוש מעונה לפיהם, אתה צריך רק לחיות בתקופה בה המוות
אינו הגרוע מכל.

מחר במחנה בירקנאו אני לא אבכה, רק כדי לכבד את כל אלו
שההתייפחות לא עזרה להם, וכל אלו שהלכו עם ראש מורם וללא דמעות
למען יראו הנאצים כי הם לא נשברו, ניצחון קטן ופעוט שמשנה
תפיסת עולם שלמה. אני אלך באושוויץ עם ראש מורם.
בנוסף ביקרנו היום בגיא הריגה נוסף לזה של טיקוצ'ין, אך כאן
בחר היער להתמודד בדרך שונה עם האדמה. ביער גדלים עצים כמותם
לא ראיתי מעולם, הם בעלי גזעים עבים ושחורים (גוון רוב עצי
פולין הוא שחור) וענפיהם יורדים תמיד, מנסים לנחם את האדמה
המחוללת - ללא הועיל. אך בתוך בור ההריגה קיימים להם 3 עצים
ירוקי עד, אחרים, והללו עומדים בניגוד מושלם ליער האפור,
שולחים את ענפיהם מעלה כדי לדחוף את הנשמות הטועות אל מנוחתן.
היער עצמו הקים פה גלעד לנרצחים, גלעד שעשוי לא מאבן, לא שיש,
לא אבנים יקרות ולא אפר, גלעד מחומר חזק, חי ונצחי יותר מאלו,
גלעד הבנוי מחיים, העץ האלמותי חיי את שאריתם של היהודים
שנגדעו.

(9.11.02  22:10)