אתה
שממעמקים קראתיך
ולא תשמע.
כי תקועה אני
בבארות מחשבותיי.
שקועה בהן עמוק.
וקולי לא יישמע מכאן,
אפילו כשאצרח.
אמרת,
יפה הייתי.
ולא אהיה עוד.
כי רואה אני דברים
שאם תראה,
תסרב להאמין לעיניך,
למרות שרואות הן היטב.
ואתה יודע זאת.
ואני ראיתיך
חורט את שמי על האדמה,
ממרר בבכי עליו,
שורט את ידיך בציפורניך,
ובדם גואל את הכתוב,
עד שנמחק,
למרות שהכתוב בזיכאון לא יימחק לעולם.
חשבת
שאם הייתי רואה זאת,
הייתי מלגגת.
אך ראיתי.
ולא לגלגתי.
אינך חלש,
כי אם אוהב.
ורציתי להתקרב אליך,
לאחוז בך.
יותר מזה.
אך לא נתת לי.
לא רצית לגעת בי במו ידיך הטמאות.
אך טועה אתה.
שכן ידיך אינן טמאותף כי אם ידיי.
ראית איך קירותיי הפנימיים
סוגרים עליי,
ולא אוכל לצאת לעולם.
וכי למה אמשיך לחיות
אם נשמתי כלתה? |