כשהייתי יותר קטן, חזרתי הביתה וסיפרתי לאמא שאלוהים לומד איתי
בכיתה.
ככה למדתי שיש דברים שלא חייבים לספר.
אני ואלוהים, אנחנו היינו חברים הכי טובים. כולם ידעו שאיתנו
לא מתעסקים.
כל כמה ימים הוא היה נותן לי סיבוב על הגב שלו, מראה לי איך תל
אביב נראית מהשמיים.
ת'אמת? לא משהו.
הכל היה בסדר, עד שהוא סיפר לי מתישהו שבעוד שבוע ייכנס בי נהג
משאית שיכור.
"טראח", הוא אמר לי. "ירסק לך את כל הראש".
"אתה צוחק עלי?" שאלתי. "מה, אתה רציני? לא יכול לבטל את זה?"
"בטח שיכול, אני תיכננתי את זה. זה הכל חלק מהתוכנית הגדולה",
הוא אמר בחיוך גאה.
"קוס אמק איתך, יא מניאק, ככה מתנהגים לחבר הכי טוב שלך?!"
צעקתי עליו.
אחר כך חשבתי שאולי קצת הגזמתי, אבל ת'אמת? הגיע לו.
שבוע אחרי זה, למרות שנזהרתי, המשאית נכנסה בי.
טראח, ריסקה לי את כל הראש.
פתאום ראיתי את אלוהים על ידי.
"בדרך כלל אני נותן למלאכים שלי לטפל בדברים כאלה, אבל אתה
היית חבר שלי, וחוץ מזה, הייתי בסביבה..." הוא אמר במבט מושפל,
מצייר ברגלו על החול.
"יא בן זונה, ככה עושים לחבר?!" צרחתי עליו. "ומה עכשיו, אתה
רוצה גם לבוא לפה ולראות אותי ככה, אה?! אחר כך בטח תלך ותספר
לכולם איך הראש שלי היה מרוסק, הא, יא מניאק?!".
"שתוק כבר, מה הבעיה שלך? מה, אתה דפוק בשכל שאתה לא קולט שככה
חייב להיות?! מה, אתה מחפש מכות?" הוא דחף אותי.
אגרוף אחד לפנים והוא נפל. האף שלו היה עקום הצידה בצורה
מוזרה.

תמיד ידעתי שאני יכול לנצח את אלוהים במכות.