אתה.
דמעותינו עליך,
ולא תרגיש.
אתה,
בנצחון אויבינו,
שלא תחזה.
אתה,
עיניינו אליך,
ולא תראה.

ואנחנו נזכרים בך,
ובוכים.
על דמך,
שלמרות שעבר הרבה זמן מאז,
עדיין מרטיב את האדמה.
צועק ממנה.
הדמעות מתמזגות איתו,
וצורחות יחד איתו.

גם אם אנחנו נראים שותקים,
השתיקה היא הצרחה הכי חזקה שבנו.
לשתוק באמת - אנחנו לא יכולים.
לא כל עוד אתה לא איתנו.

נזכור תמיד,
שאת לבך
פילחה העופרת.
היינו רוצים שתחזור,
אך אין זה אפשרי.
ואנחנו תמיד זוכרים.
פנינו לחים מדמעות,
ותמיד זוכרים.

אנחנו אולי זוכרים
ומתייחדים איתך עכשיו,
לרגע קט אפילו נגלה לנו משהו ממך,
ונמוג.
ואנחנו נמשיך.
נמשיך לאהוב,
נמשיך לשנוא,
נמשיך לשיר,
להיאבק.
נמשיך לחלום,
נמשיך להתפלל,
נמשיך לבכות,
נמשיך לחיות.

ואתה - לא.
אתה טמון באדמה.
גופך מחמם אותה.
למרות שכבר אין בו חיים.
צועק אלינו.
בשתיקה.
חי בו.
במוות.
אך למרות הכל,
הפסקת.

במותך
נתת לנו
ח י י ם.