התחלה היא תמיד סוף.  וככה, ההתחלה של מערכת היחסים בינינו
היתה סוף בשבילי, הסוף של מה שאני הייתי. אתה כל-כך שם, כל-כך
קיים ומושך תשומת לב שאני נבלעתי, נעלמתי, והפכתי חלק ממך.  לא
נאבקתי, כי לא רציתי ואילו רציתי לא היה בכך כל טעם. אתה היית
כל-כך הרבה יותר ממני.

אני הייתי שלך, יותר משאי-פעם תדע, יותר משאכפת לך לדעת. הייתי
מתה למענך, לא בצורה קלישאיסטית זולה של סרט הוליוודי אלא באמת
מתה למענך, אילו ביקשת.  הייתי מוכנה להיות המוזה שלך, ולנטוש
את אומנותי שלי. הייתי מוכנה לשרת אותך, לשטוף את רגליך במי
ורדים אחרי יום עבודה ארוך. רציתי לנשק אותך בחושך, כדי שתוכל
להעמיד פנים שאני מישהי אחרת, מישהי שאתה אוהב.  ידעתי, כפי
שאתה מבין, שלא תאהב אותי ושאם אשתנה, בכל זאת לא אוכל להיות
מה שאתה רוצה.  אבל הייתי מוכנה לנסות.  

נתתי לך את כולי, את תמימותי וניסיון חיי. נתתי לך כוח עלי, כי
הרגשתי שאתה היחיד שתדע איך לפסל אותי נכון, איך להפוך אותי
ליצירת האומנות שלך. הקרבתי למענך את עצמי על מזבח האהבה
העצמית שלך, אבל לא היית שם לקבל את העולה. אתה יודע, זה נכון
מה שאומרים שכל האהבות הן חד-צדדיות, ללא תמורה. אבל אני לא
בכיתי. עצם העובדה שהיית קיים גרם לי אושר ולראות אותך עם
מישהי אחרת גם לא הפריע לי, כל עוד היית מאושר.

אבל עכשיו, עכשיו הכל שונה. התרחקת ממני. אתה כבר לא אומר לי
כלום ואני מרגישה כאילו אני לא קיימת בשבילך יותר ואתה מפסיק
להתקיים בשבילי. אני מנסה למלא באהבה לעצמי את הריקנות שהשארת
מאחוריך, אבל ללא הצלחה. אני לא מספיק גדולה בכדי למלא את
המקום הזה בעצמי. אז מה שנשאר לי, זה זיכרון חמוץ-מתוק של אהבה
עזה ללא תמורה. הייתי יכולה להגיד שאתה לא יודע מה אתה מפסיד,
אבל העניין הוא שאתה כנראה יודע, ובגלל זה אתה מפסיד, או יותר
נכון מוותר.  הייתי יכולה לכעוס עליך, על שדרכת על ההערכה
העצמית שלא קיימת שלי אבל אני לא יודעת לכעוס עליך. אתה אומר
שאיכפת לך ממני, ואתה רוצה שנשאר ידידים, ואתה ספק יודע ספק
מנחש עד כמה זה צורם ושורף לי במורד הגרון. ואני מסכימה. כי אף
פעם לא ידעתי להגיד לך לא.

אומרים שסוף הוא תמיד התחלה, ואולי הסוף של האהבה שלי עליך הוא
ההתחלה של האהבה שלי לעצמי. ואולי לא.