שלומי היה בן 24, גובה ממוצע, שער שחור.
הוא גר בדירה שכורה, לבדו.
רווק.
שלומי למד באוניברסיטת ת"א לתואר ראשון במנהל עסקים, מקווה
לגדול, להיות עוד איש עסקים אפור מן המניין. הוא לא הצטיין
בצורה מיוחדת בלימודים.
שלומי היה בלתי נראה.
זה התחיל כבר כשהוא היה ילד. הוא היה מסוג הילדים שאתה אף פעם
לא זוכר את שמם, שהמורים שוכחים לקרוא את שמם, שיושבים בהפסקה
וקוראים ספר.
בתיכון הוא החליט שהוא רוצה להתבלט.
אחרי יומיים שבהם ניסה- לשווא- הוא וויתר.
בצבא הוא היה בפיקוד העורף, בתפקיד משרדי.
אנשים הוא לא פגש.
בהתחלה הוא חשב שזה בגללו, בגלל האופי שלו.
אחרי הצבא הוא הבין שהוא פשוט בלתי נראה.
שלומי חי בעולם של צללים, עולם של דממה, חיקוי עלוב לעולמנו
שלנו.
במקום שבו אנחנו מנסים לפלס את דרכנו בין האנשים, הוא מנסה
להגיע אליהם.
והוא לא לבד.
לקח לשלומי זמן לקלוט זאת, אך עם הזמן הוא שם לעוד דמויות
אפורות, דהויות.
הם היו שם.
הוא התחבר איתם. הם היו אנשים כמוהו, רגילים, ממושמעים,
מרובעים.
גם הם היו לבד.
וביחד הם התחבאו בצללים, לבד בריק.
כי רק בלתי נראים שמים לב לבלתי נראים אחרים. כמעט.
הם לא היו חברים. הם היו חיל קטן, המנסה להגן על עצמו בעולם
הצללים האכזרי, בו האנשים נבלעים ללא שוב.
הם עדיין היו לבד.
בסופו של דבר, כששלומי התחיל להרגיש במחסור מוחשי בכסף, הוא
חיפש שותף לדירה.
הוא היה מהנראים.
שחקן כדורגל מצליח, אהוב הבנות.
לפעמים הם היו יושבים ביחד ומדברים.
"לך קל. אתה יודע כמה קשה זה היות תמיד במרכז?"
"לא".
"נכון מאוד. אני לא מבין על מה אתה בכלל מתלונן".
"יודע מה? מחר אני הולך לעשות משהו מיוחד, שונה מהרגיל.
נראה אם תשים לב".
"אחלה. סיכמנו".
אחרי שלושה ימים וחצי, כשהשותף כבר שכח מהעניין- הוא שם לב
שמאחת מהכורסאות בסלון עולה ריח מוזר.
זה היה טקס קטן.
תיזהרו.
הדרך הקלה ביותר היא הדרך האפורה ביותר.
תמיד. |