אני שוכבת במיטה עירומה כביום היוולדי, מהופנטת על ידי תנועת
המאוורר מעלי, מקשיבה בחצי אוזן לזמזום הקליל של המזגן על רקע
מוזיקה שקטה מתנגנת. אני מתגעגעת. אני לא מתקשרת אליך, מה
פתאום. שאני אגיד לך שאני מתגעגעת לריח שלך? לנשימה שלך מעורבת
בשיעולים קטנים של יותר מדי סיגריות ועצבנות מודחקת? לחיוך
הזדוני שלך ומעל הכל, יותר מכל דבר בעולם אני מתגעגעת לכוח
שלך.  לכוח שיש לך עלי.  
אני לא אוהבת אותך, לא ככה. לא במין אהבה של לחיות ביחד לנצח
וללדת ילדים. אני אוהבת את הכוח הזה. אני לא רגילה להרגיש
חלשה, להרגיש קטנה ופגיעה - החיים לימדו אותי להיות חזקה,
גדולה, איתנה אל מול האתגרים שמוצבים בפני אבל אתה... כשאתה
נוגע בי, הכל מתמוסס כלא היה. ופתאום אני קטנה, וחלשה, ושלך
ואוהבת את זה.
אני נרעדת ממגע סדיני הסאטן הקרים על עורי, ופטמותיי מתעוררות
באיטיות את מול הקור הלא טבעי להן בעונה זו של השנה. בחוץ
שרבי, ורועש ורע, אבל על המיטה שלי, בין סדיני הסאטן, טוב לי,
כי כל הרע והשרבי נשאר בחוץ.
אני זוכרת את הטעם שלך, שונה ממה שהכרתי, שונה ממה שאולי
ציפיתי לו. אני מלקקת את שפתי, מחויכת. האצבעות שלי למדו להפיג
את געגועי אליך בדרכים אחרות, ואני מרשה להן. אבל האצבעות שלי,
חזקות מהקלדה של שעות כל יום, הן עדיין לא האצבעות שלך.
האצבעות שלי עדינות מדי. הן יודעות בדיוק איך, והן לא מגלות לי
שום דבר חדש.
אני מחליקה על המיטה, מתמקמת בדיוק במרכז, פרושה על כמה שאוכל
לפרוש את עצמי על הסדין הכהה והקר. אני רוצה אותך. אני רוצה את
הכוח וההחלטיות שבה אתה חודר אלי, בלי לדפוק חשבון, רק לדפוק
אותי. אני רוצה את האפאטיה המדהימה שיש לי איתך, הביטחון הזה
שאפילו אם אני לא מספקת אותך, ואפילו אם אני לא מסופקת זה
עדיין שווה את זה. אני לא מרגישה מחויבת לספק אותך אבל אני
נהנית כל-כך לראות אותך מתפתל. להיות בעלת כוח, על מישהו שהוא
כל-כך בעל כוח עליך... זה משכר, זה מסחרר.
המחשבות שלי טסות במהירות האור מצד אחד לשני בראש שלי, מקצוות
האצבעות שלי ועד לפטמות הזקורות שלי בקור. המחשבות חולפות בהרף
על האיבר העדין, הקטן והענוג שמתחבא בין ירכי. אתה אומר שהוא
יפה. אבל זה לא משנה. העיקר שהוא עושה את העבודה, העיקר שאתה
אוהב אותו, ואני אוהבת את דרכך להביע לו חיבה.
האצבעות שלי כבר לא מקשיבות לי, מנסות לחקות אותך - את שפתיך,
את ידיך את איברך החודר אלי אבל הן לא יצליחו, והן יודעות. אבל
הן נעות בקדחתנות, כמעט בנקמנות על שבגדתי בהן אתך. אבל איך
יכולתי שלא?
אני נאנחת, ושואבת אויר קר לראותי. הו, כמה שהייתי רוצה שתראה
אותי עכשיו, פרושה על המיטה, מתגעגעת, אצבעותיי מחקות את
תנועותיך. אני מרגישה חשמל קטן מתאסף לי בבטן, את המגע העדין
של הסאטן והמגע האכזר של אצבעותיי אחוזות הטירוף. אני עוצמת את
העיניים, מדמיינת את פניך, תאווה טהורה נעוצה בעיניים שלך,
מוכנה להרוס אותי, לענג אותי, לקרוע אותי לגזרים ואני נושכת את
שפתי, רועדת, מתכווצת ובאנחה אחת לוחשת את השם שלך ואז נרגעת,
משתחררת לתוך רוך הסדינים וקור האוויר.
יכול להיות, שלרגע, האצבעות שלי כן הצליחו לחקות אותך קצת. או
אולי לא. זה לא משנה עכשיו. אני לוקחת סיגריה, ומרימה את
הטלפון. לא, אני לא אגיד לך עד כמה אני מתגעגעת. אני לא אגיד.



יולי 2001