את יודעת, יש כל-כך הרבה דרכים לתאר כאב, כל סוג של כאב, ועוד
יותר דרכים להביע אותו.
אני יושב וחושב איזו דרך מאפיינת אותי בתור בן-אדם, האם אני
צריך לבכות? לספר על זה בדיחה? לחתוך את עצמי? לצרוך כמויות
על-אנושיות של אלכוהול עד שאני שוכח ה-כ-ל? אבל זה הכל כבר
כל-כך מתורגל אצלי, אני באמת מאמין שנוצר אצלי צורך בכאב. אני
פשוט לא מסוגל לגמור את החודש בלי לרצות למות...
אבל משהו שונה עכשיו, אחרת לא הייתי כותב עכשיו, פשוט נמאסו
עלי כל דרכי הבעה ההן... אני צריך משהו חדש, קיצוני יותר, ואני
מפחד שלא אוכל לעצור את עצמי הפעם, הפעם אין לי קב"ן ופסיכיאטר
ליפול עליהם, וגם אין לי אותך להישען עליה. אבל אני לא מאשים
אותך אם אני לא מתאים לך יותר, זאת לא אשמתך, זה פשוט קרה, זה
היה צפוי לקרות מתישהו, אני מניח שפשוט התבגרת ממני, וזה ממש
כואב להישאר מאחור, בלעדייך.
אני כבר לא יודע מה לעשות, כל הדרכים שציינתי לא יעזרו הפעם,
הן כולן זמניות ועכשיו אני סופג משהו תמידי, מין עצבות כזאת של
ידיעה ששום-דבר אף-פעם לא יהיה בסדר איתי, ושוב זאת לא אשמתך,
מגיע לך מישהו שמתאים לך עכשיו, מישהו שהוא לא אני, ולי אין
זכות למנוע את זה ממך. אבל אני תמיד אשאר עם העצבות הזאת,
הידיעה שאני מועד לכישלון.
אני מבין עכשיו שפשוט יש אנשים שלא נועדו להיות שמחים ואני
משתייך לקבוצה הזאת... אירוני שעד שאני כבר משתייך לקבוצה אז
זה דווקא לזאת, אני מניח שחוסר-השייכות שלי לא יכול היה להוביל
אותי לשום מקום אחר.

אז זהו, ככה זה נגמר, אני לבד, מנסה למצוא דרך להביע את הכאב
שלי, ובסוף אני גם אמצא. ואף-אחד לא ידע, ואף-אחד לא יבוא.
אני סיימתי.