הרעמים רודפים אחרי הברקים. סערה עומדת להתחיל.
מתעורר משינה טרופה. שוב חלמתי עלייך עם בחור אחר,
ההבדל הוא שעכשיו החלום נהיה למציאות.
יודע שבלילה קר שכזה את בטח מתחממת בזרועות אחר.

מוציא את ה M-16 שמתחת למיטה.
מכניס מחסנית. דורך. מעביר לבודדת. מצמיד לרקה.
לא נושם.
נוצר.

ככה זה כבר כל לילה בזמן האחרון.
משחק רולטה עם עצמי.
ומפסיד.

איך הגענו לזה...
רק בעולם דפוק כמו שלנו יכולים שני אנשים לאהוב כל כך הרבה
זמן, ואז בבת אחת לשנוא.
אני יודע שאת שונאת אותי. אני יכול להבין למה.
אבל אני לא שונא אותך. רק מאוכזב לפעמים.

אחרי חצי בקבוק של ג'וני ווקר, חברי היחיד, נרדמתי על הספה.
לקחת את ידי והובלת אותי לחדר עגול בלי דלתות.
על השולחן היו שתי תיבות.
אחת כסופה, עם תמונה שלנו. אותה תמונה שליוותה אותנו מההתחלה.
השנייה שקופה, עם מנעול כבד וישן.

"אלו תיבות פנדורה", הסברת, שפועלות לשני כיוונים הפוכים.
"אם תבחר לפתוח את התיבה הכסופה, תגלה פעם אחת ולתמיד את האמת
על כל הזמן שהיה לנו ביחד. לטובה ולרעה."
"אם תבחר בתיבה השקופה, הבזק אדיר ייצא ממנה, ותשכח את קיומי,
ואת קיומו של של כל הקשר שהיה לנו".

עמדתי מול שתי התיבות.
ידעתי שתמיד זה יגיע למצב הזה.
להתמודד עם ההכחשה או להתמודד עם המציאות המרה.

ביקשתי ממך לפתוח את התיבה הכסופה, ובסיבוב קטן של מפתח נגלו
אליי תמונות מכל התקופה של השנה וחצי האחרונה.

"אני כל כך מצטערת".
"גם אני... אין לך מושג כמה".

נשקתי לדמעה שירדה במורד הלחי שלך, והושטת לי את הרובה שלי,
עטוף בקטיפה אדומה.

לחצתי על ההדק.
וניצחתי, לשם שינוי.


"לא היה, לא יהיה עוד,
רק חלום, וזה נגמר.
די מוזר שאהבנו,
לא הרגשנו שהזמן עבר..."

(מופע הארנבות של ד"ר קספר)