לפני כמה חודשים, בדרום אריזונה, בעיירה קטנה בשם גאפרז רידג',
הייתה חתונה מפוארת (יחסית) של ג'יין דאונינג וג'ייק שטולץ.
כמעט כל תושבי העיירה היו בחתונה הזאת, ודווקא מדובר פה על
הרבה אנשים. יותר מ5000- אפילו! כולם אהבו את הזוג הזה למרות
שהיה סיפור רציני שרצו למנוע מהם להתחתן בגלל כל מיני סיבות.
בכל מקרה, זאת הייתה חתונה מרגשת וכולם נהנו בה.
זה היה יכול להיות סיפור נחמד, אבל אם הוא היה נגמר ככה, אז אף
אחד לא היה מבין את הפואנטה שבו ואנשים היו מתבאסים ממנו. גם
אין בו כל כך רגשות, והעובדות שבו לא עוזרות לאף אחד, כי הן
ממילא לא אמיתיות.
בכל מקרה, באותו לילה אחרי חתונתם, ג'יין וג'ייק נסעו למלון
מפואר בלאס וגאס והתחילו את ירח הדבש שלהם. לא ידוע בדיוק מה
קרה, אבל מה שיודעים בוודאות זה שנשמעו צעקות ואיומים מתוך חדר
427 בו הזוג שכן, נשמעו גם ניפוצי אגרטלים ודברים כאלה ולבסוף
נשמעו גם שני רעשי פיצוץ קטנים שמאוחר יותר זוהו כרעשי יריות.
אני לא הולך לפרט בדיוק את המראה המזוויע שנראה בחדר מספר 427
כאשר המשטרה נכנסה לשם, אבל ג'יין וג'ייק שכבו זה לצד זה כאשר
לג'יין חור די גדול במרכז מצחה ולג'ייק חור בגודל דומה בבטנו.
מאוחר יותר התברר שלג'ייק שטולץ היה עבר פסיכוטי ושהוא אושפז
פעמים אחדות. קצת עצוב שג'יין דאונינג לא ידעה על כך (כאשר
ראיינתי את הוריה, הם לא ידעו על כך ומכך ניתן לשער שגם היא לא
ידעה על זה) כי אם היא הייתה יודעת על זה סביר להניח שהסוף היה
קצת פחות עצוב.
חודש לאחר שהידיעה התפרסמה בעיתונים ברחבי ארה"ב הבנתי משהו
נורא בקשר לעולם. דבר שקשה להביע אותו בכתב, אבל הוא נכון וזה
עצוב.
כאשר נשלחתי לסקר את חתונתם של בראד פיט וג'ניפר אניסטון (לא
נתנו לתקשורת להיכנס לשם, המניאקים) החתונה הייתה מפוארת ויפה
אבל לא היה בה שום טעם. אני יודע שאם הייתי בראד פיט הייתי
נותן לתקשורת להיכנס לחתונה חופשי. לא בגלל שאני מבין את מצבם
אלא בגלל שאין בזה שום הגיון...
אני עוד זוכר את עצמי יושב על המדרכה ליד הצלם שלי וחושב מה
מבדיל בין הזוג הזה לבין הזוג ההוא בגאפרז רידג'. זוג שחתונתו
התפרסמה בשתי מילים באותיות קטנות מתחת למודעות האבל, ומותו
הטרגי התפרסם בעמוד הראשון של כל עיתון חשוב באותיות גדולות.
והחתונה של ג'ניפר אניסטון ובראד פיט הייתה הרבה פחות מרגשת
מהחתונה של ג'יין ובעלה (ז"ל) לפי מה ששמעתי מכל מי שהיה
בחתונה.
זה עצוב לחשוב שאנשים מסתכלים באור אחר על שחקני קולנוע
ודמויות כאלה כאילו הם אנשים חשובים ומפוארים. אנשים רואים את
עצמם כשייכים לעולם הזה, העולם שנמצא תמיד באור הזרקורים וצלמי
פפארצי אורבים להם מחוץ לבתיהם ומחכים לתפוס אותם ברגעיהם
המביכים ביותר. לחשוב שאין הבדל בין אותם אנשים לבין כל בן אדם
שמתדלק את מכוניתך או מחלק לך את העיתונים כל בוקר. הם לא פחות
ראויים לכבוד ולפירסום. כמו אנשי הקולנוע, הם רק עושים את
עבודתם ומתפרנסים בכבוד (וגם זה לא).
כאשר שמעתי על המקרה עם ג'יין גאונינג וג'ייק סטולץ, השקפת
העולם שלי השתנתה לגמרי להשקפה הזאת. ממש עצוב לראות שהעולם
הגיע לכזה מצב.
אני יודע שאת השקפת העולם שלכם אני כבר לא אוכל לשנות, כי
השקפת העולם הזו הרסה לי את החיים.
באותה חתונה של ג'ניפר אניסטון ובראד פיט בשלב מסוים קמתי
ממקומי והתחלתי לצעוק: "אתם לא שמים לב מה אתם עושים??? אתם לא
מבינים כמה זה חסר טעם??? אתם לא מבינים שהאנשים האלה שם לא
שווים הרבה יותר מאיתנו??? תעזבו אותם בשקט!!! תעזבו אותם
בשקט!!! תעזבו אותם בשקט!!!".
כצפוי, התגובה היחידה שקיבלתי הייתה מהצלם שמשך אותי בחזרה אל
המדרכה ואמר לי לשתוק לפני שאנשים יתחילו להתעצבן. צלם טוב היה
לי... הוא תמיד ניסה לעזור לי במצבים מביכים.
שאר הכתבים והצלמים ואנשים החדשות המשיכו לגהור על הלימוזינות
שהגיעו ולנסות להתעלק על אנשים מפורסמים.
בשלב מסוים הבנתי שיש רק דרך אחת לעצור את זה: בכוח. רצתי לעבר
אחד הכתבים שראיין את מתיו פרי אך לפני שהספקתי להתנפל עליו
שניים מהשומרים שהיו שם תפסו אותי ולא נתנו לי להתקדם. מסתבר
שהם חשבו שרצתי להתנפל על מתיו פרי. כאשר הבנתי את זה רק יותר
התעצבנתי כי לא הבנתי איך הם יכולים לחשוב שגם אני אחד מאלה
שנעולים בהשקפת העולם הנוראה הזאת.
מאוחר יותר, כשחזרתי למערכת העיתון שלי (השם שלו לא משנה, גם
ככה כולם אותו דבר) העורך הראשי צעק עלי כמה שעות טובות, אבל
מכיוון שאני אחד מכתביו היותר טובים, הוא לא פיטר אותי כמו
שהוא בדרך כלל עושה לכתבים אחרים. מאז התחלתי בסדרת כתבות על
אנשים רגילים. למה הכוונה? הייתי מבלה שעות בכתיבת מאמרים כמו:
"ג'ון ריינולדס, בן 25 ממיאמי, פלורידה, רכש כלב מסוג גודלן
רטריבר וכעת הוא מגדל אותו באהבה עם אישתו היקרה, דנה". הייתי
ממלא עיתונים שלמים עם מאמרים כאלה. נראה לי שיש הרבה אנשים
ברחבי ארה"ב שלא התייחסתי אליהם. נתתי לאנשים את התהילה שהגיעה
להם, גם אם היא תפסה שלושה משפטים בעיתון.
לקח קצת זמן אבל בשלב מסויים המערכת שמה לב "לשטויות" שהדפסתי
בעיתון והם פיטרו אותי. למרות שלקח להם קצת זמן לעכל את זה שהם
איבדו את הכתב הטוב ביותר שלהם, הם הבינו ש"התחרפנתי על כל
הראש" כפי שאמר לי אחד מחברי למקצוע.
כשחזרתי הביתה אישתי הודיעה לי סופית שהיא עוזבת אותי כי גם לה
נמאס מהשטויות שלי. היא אמרה שעם כל היחס לאנשים הפשוטים בעולם
אני כבר לא שם לב אליה בכלל. כל הדיבורים והשכנועים שלי לא
עזרו כשהיא נעלמה עם המונית שהיא הזמינה אל מעבר לאופק.
איבדתי את המשפחה שלי, הקריירה שלי והעתיד שלי, וכל מה שנשאר
לי זה השקפת עולם. השקפת עולם שהחלטתי לפתח ולהשתמש בה כמו
שצריך. החלטתי לקדם את מעמדו של האדם הפשוט לעולם. לתת לו את
התהילה והכבוד שהגיעו לו.
באותו יום, הקמתי אתר ובו רשמתי את כל דעותיי על הנושא הזה
ופרסמתי אותו באתרי חיפוש שונים.
עוד באותו יום קיבלתי אי מיילים מארבעה אנשים שונים שאמרו עד
כמה אני צודק ושהם מסכימים איתי אז השבתי להם שעלינו להיפגש
ולנסות לשנות את המצב.
ביום למחרת הלכתי למצוא עבודה חדשה. היה לי ברור שאני לא אוכל
למצוא עבודה טובה כמו העבודה הקודמת אז החלטתי להפוך להיות
מתדלק בתחנת דלק - זה לא היה ממש קשה. תמיד יש תחנת דלק
שמחפשים בה אחד כזה.
באותו יום הייתי מוצף בחמישים אי מיילים מאנשים שונים בנושא
האתר שלי. כולם אמרו שצריך שינוי. הבנתי שאני לא הבן אדם היחיד
שחושב ככה ושעלי להנהיג את המהפכה לעבר השוויון הכולל.
עוד באותו יום הגדלתי את האתר והוספתי לו עוד עמודים ושיניתי
את שמו ל-אלה"ה - ארגון למען האדם הפשוט.

הבית שלי, שמאז שאישתי עזבה נהיה די ריק שימש כמקום די טוב
לכנס הראשון של הארגון שלי. 100 אנשים בעלי דעות דומות לדעותיי
הגיעו לכאן (התפלאתי לראות כמה אנשים שחושבים כמוני גרים באזור
הזה).
בהתחלה הכרנו זה את זה והחלטנו שכולנו נהיה שווים בארגון הזה
כי אנו לא רוצים שמישהו יהיה בעמדה יותר גבוהה ממישהו אחר, אבל
משום מה הייתי כמנהיג לא מוצהר כי אני זה שעשה את כל ההחלטות
החשובות. לא ניסיתי לעצור את זה כי אני ממילא הקמתי את הארגון,
למרות שזה לא היה ממש צודק. מה לעשות, יש דברים כאלה.
עוד באותה פגישה החלטנו שעלינו לפעול בדרכים קיצוניות ביותר אם
אנחנו רוצים להביא את השקפות העולם שלנו לציבור. החברים
הצעירים של הארגון עד מהרה הציעו לפרוץ לאתרי הערצה של כוכבי
על שונים ולהשחית אותם. לי היה רעיון יותר טוב.
"שמעו אחי," צעקתי לעשרות האנשים שהקשיבו לי כאילו הייתי המורה
שלהם. הבנתי באותה נקודה שאני המנהיג של ארגון קיצוני ופנאטי
שמהווה סכנה לציבור, אבל משום מה זה לא ממש הפריע לי. "טקס
חלוקת פרסי האוסקר יתקיים בעוד שבועיים. לדעתי יש לנו את הזמן
להשיג חומרי נפץ וציוד בשביל לעשות פיגוע באותו מאורע. ככה
נחסל יותר מ1000- ציפורים במכה אחת..." סיימתי עם חיוך על
פני.
חוץ מכ20- אנשים שעזבו את החדר ביללות רמות, כל השאר מחאו
כפיים לרעיון המבריק שלי ועד אור הבוקר, ישבנו וחילקנו לכל חבר
מטלות וציוד להשיג בשביל העבודה שלנו.
המאורע הלך והתקרב, וארגון אלה"ה המשיך להיפגש לעיתים קרובות
יותר ויותר. כל פעם אני ושאר חברי הארגון הלכנו והתקרבנו זה
לזה וכבר התחלנו להצדיע זה לזה כאילו היינו צבא פרטי של איזו
מדינה מוזרה. עד טקס חלוקת האוסקרים כבר היו לנו מדים ודגל
משלנו, הייתה לנו תוכנית מאורגנת ביותר ותוכנית של המקום בו
יהיה הטקס. ידענו שאנו הולכים להיות אחראים למעשה טרור שאין
קודם לו, ידענו שזה הולך להיות מאתגר וקשה, ידענו שאין דרך
חזרה, ידענו שאנחנו שקועים עמוק בתוך החרא שיצרנו לעצמנו
וידענו שאנחנו נהנים מכל רגע.
ביום הגדול אני קמתי בבוקר והתחרטתי שהגעתי אל תפיסת העולם
הזאת, אני משער שגלילאו גלילאי התחרט בשלב מסוים על גילויו
באותה מידה. דמיינתי לעצמי מה היה קורה אם הייתי ממשיך בחיי
הרגילים עם אישתי בעבודתי הטובה, אבל הבנתי שעכשיו זה כבר
מאוחר יותר ושעכשיו אני הולך להיות אחראי לרצח של יותר מ1000-
אנשים שהחטא היחיד שלהם היה שהם היו מפורסמים. עכשיו כבר הבנתי
שהגזמתי אבל זה ממש לא עניין אותי. כשאתה מאבד את כל מה שחשוב
לך כבר לא איכפת לך ממה שחשוב לאחרים.
הארגון מנה כבר יותר מ1000- איש וכלל גם סניפים בערים אחרות.
התפלאתי איך תוך קצת זמן הצלחתי לגרום לכזה דבר. מסתבר שהרבה
אנשים בכל זאת הסכימו איתי. הקטע המוזר באמת זה שהארגון לא עשה
פעולות עד אותו רגע ובאותו רגע הוא עדיין היה אנונימי לחלוטין.
בכל מקרה, אותו יום היה היום הגדול שבו הארגון היה אמור להראות
את כוחו לעיני העולם.
אני לא הולך לפרט לפניכם את הפרטים הטכניים של המבצע הזה, אבל
האסטרטגיה שלנו לא הייתה מביישת גם את גנרל שוורצקוף בכבודו
ובעצמו.
אני לא הייתי מעורב בצורה ישירה במבצע, כי אני הייתי אחראי
לאסטרטגיה מה שהשאיר אותי מחוץ לתמונה. אני נשארתי במפקדה (או
בבית שלי, איך שתקראו לזה) ונתתי הוראות לחברי הארגון דרך
הפלאפון. אני הייתי האליבי של האירגון.
פתחתי את הטלוויזיה והתחלתי לצפות בטקס חלוקת פרסי האוסקר.
באותו רגע חשבתי לעצמי שכבר הרבה זמן לא ראיתי טלוויזיה. גם
הרבה זמן לא קראתי עיתון. ממש לא מעניין אותי עם מפורסם התחתן
עם מפורסמת או שהוא נסע לפריז לרגל סיבוב הופעות. זה פשוט
הרגיז אותי, אבל לעומת זאת, זה עשה לי חיוך על הפנים לראות את
הבמה רועדת לקול פיצוץ אדיר ברגע שהולכים להכריז על הסרט הטוב
ביותר לשנת 2000...
שניה אחרי שאירע הפיצוץ פרצו לבית שלי מספר אנשי אפ בי איי
וגררו אותי בכוח למכוניתם. מסתבר שהם עקבו אחרי הארגון שלנו
הרבה זמן מאז שכמה אנשים הלשינו עליו. בטח היו אלה שברחו
מהמפקדה ברגע שסיפרנו להם על התוכנית לפוצץ את טקס חלוקת
האוסקרים. ידעתי שהיינו צריכים להרוג אותם.
בכל מקרה, הם עדיין לא הצליחו לעצור אותנו בזמן כי יותר מ500-
אנשים בעלי השפעה בהוליווד ותעשיית הסרטים נהרגו בפיצוץ, ואם
לא זה, אז הם לא יוכלו להשתתף בסרט בעתיד אלא אם כן הם יככבו
בתור צמחים.
כשנכנסתי לכלא ראיתי בדרך לתא שני סוהרים רואים טלוויזיה. הם
ראו חדשות, ובמהדורה שהם ראו סיפרו על מנהיג ארגון טרור שאחראי
למותם של יותר מ700- איש. התחילו לתת עליו פרטים והראו את
התמונה שלו. זה היה אני.
הבנתי שעכשיו שאני בטלוויזיה כל המדינה מודעת לי ואני לא יותר
אדם פשוט כמו כולם. אני בדיוק כמו כל המפורסמים שהרגתי.
ביום למחרת שני הסוהרים שנכנסו לתא שלי מצאו את הגופה שלי על
הרצפה. הם היו צריכים לדעת ש"טרוריסט פנאטי" כמוני יכין רעל
מראש למקרה חירום.