"איך מבזבזים זמן?" שאלה הילדה את הנחש.
חשב וחשב הנחש, הרי מעולם לא נתקל באדם כזה. 'היא פשוט גאון,
חכמה מהאחרים בהרבה', חשב לעצמו. 'עד היום, כל מי ששאלתיו את
השאלה הגדולה 'מדוע הינך מבזבז זמן כה יקר?', ענה האדם 'אינני
יודע' או 'אתה צודק, אני אבדוק מיד' וכך הצלחתי תמיד להכשילם
ולגרום להם לאבד את הנאתם מהדברים הקטנים שבחיים.' (דבר המחבר:
שהרי ההנאה באה כמעט מכל דבר שאנו עושים, ובוחרים להנות ממנו
בדרך זו או אחרת) וכך המשכתי את מסורתו של סב-סבי הנחש
מגן-עדן.
"הרי מזימה זו היא פשוט גאונית! לשכנע כל אדם בעולם שזמנו
קצר, 70 שנה בערך, עובדה ברורה, ולכן כדאי לו להתחיל לחסוך
בזמן, כיוון שאחר-כך הוא יצטער. זה שהזמן לא נחסך בשום מקום
וכל מה שקורה זה שהם נהיים עצבניים וחומרניים וכו'- זה כבר
הבעיה שלהם, והרווח שלי. כמה טוב להיות נחש, נצר לנחשות
גן-עדן, אויבו התמידי ויריבו המסורתי בשש-בש של כל מה שטוב
ויפה!"

 אבל הילדה הזאת ניצחה אותו, היא לא תחסוך זמן מכיוון
שמבחינתה אין דבר כזה לחסוך זמן, מכיוון שלכל רגע ורגע יש אותו
ערך, ולכן אין באמת טעם לנסות להמיר רגע אחד (כמו המתנה בתור)
לרגע אחר (כמו חיבוק או משהו), שערכו גבוה יותר, כביכול.  חיים
הם החיים.

 וכך, בלי הסברים מיותרים נצחה הילדה הקטנה את הנחש, בזכות כך
שידעה (גם אם לא במודע) שכל רגע ורגע נפלא בחיינו, וכל דבר בו
אנו פוגשים נפלא ככל דבר אחר. ולכן לא הבינה את משמעות המושג
"לחסוך זמן" ולכן ניצחה.

"הסתכל בכל דבר, כאילו זו הפעם הראשונה שאתה רואה אותו, כל עץ
וכל ילד, כל אבן וכל צעד, חיה כל יום את העולם מחדש" אמרה
לעצמה הילדה, חייכה אל הנחש והמשיכה בדרכה.