התכופפת והגנת ביד דקה על ראשך, מחכה לשמוע ולהרגיש את המכה
הבאה, לטעום דם-דמעות מרות שהצד השמאלי של הראש שלך יבכה.
"אצלי הכל בוכה", את תמיד אומרת. פרקי הידיים בכו אדום, הכתימו
שרוולים ארוכים ארוכים באמצע קיץ אחד, והרגליים בכו גם הן,
והשפה התחתונה זבה דם, והאף, וחתכים קטנים בבטן, דמעות-דם
שנקרשו והפכו לגלדים נצחיים.

הלכת מכות עם עצמך.

את מתקוטטת, מכוונת אגרופים לנקודת תורפה קטנה מאוד שרק את
בעצמך יכולה לדעת איפה היא נמצאת, מחכה, משתוקקת לשמוע איך כל
הפיות שיש לך בבטן מאז שאת קטנה צווחות מכאב כשהאגרוף נוחת שם,
כמו אלפי זאבים בלילה מול ירח מלא.
ושוב, מנחיתה סטירת לחי לעצמך, מגישה את האף מתחמם מעוצמת
המכה. בועטת בגוש הרגשות המצולק ברגל יחפה. בועטת בעצמך, ללא
רחמים. מצליפה במילים ארוכות, חדות ושורפות בקצה, כמו
א-ג-ו-צ-נ-ט-ר-י-ת, מדגישה כל הברה משוננת, כמו מ-כ-ו-ע-ר-ת
למשל, כמו ק-ט-נ-ה, למרות שזו לא נחשבת מבחינתך למילה ארוכה.
אבל היא בוערת בקרבך כמו מכשפה שנחרץ גורלה.

את לא מנסה לנצח את עצמך. את לא מנסה להתנשא. את רק רוצה
להכאיב, להקשיח את עורך, להוסיף עליו שכבות. לצעוק לעצמך את
האמת ישר באוזן, שלא יברחו לך המילים, שלא יעקפו אותך מסביב
מרחמים. והן מכאיבות כמו המון צביטות באצבעות מחוספסות, זרות,
כמו מגע של אלף ידיים מזיעות וגסות.
רגליים, ידיים קטנות, ראש, צוואר, כתפיים דקות, בטן רכה, רגשות
אשם, פחדים בהמון צבעים.
את בוחנת את עצמך המצולקת בעיניים דומעות.
עוד, את לוחשת לעצמך בקושי מסויים, עוד.