חלק שני בסדרת 'מציאות ישראלית'


בשעה השניה ביום ראשון נכנסה ריקה המנהלת עם היועצת (שאת שמה
אינני זוכר כי מעולם לא דיברתי אתה). היא לחשה למורה משהו
באוזן ולקחה אתה את ארז בן-בסט. שעתיים אח"כ כולם כבר ידעו
שאבא של ארז נהרג בפיגוע שהיה בשוק מחנה-יהודה. איזו מכה. כולם
בכו. השיעורים בהמשך היום כבר לא התקיימו. המנהלת ריקה הודיעה
בכריזה שמי שרוצה לדבר על מה שקרה יכול להתרכז באודיטוריום
ובאמת היא חיכתה שם. ככה אמרו לי. אמרו, כי לא הייתי שם בעצמי.
אני ישבתי לבד בחצר האחורית. לא הייתי עצוב. בעטתי אבנים בכעס.
זו הייתה הדרך שלי להוציא את הבלגאן שהלך לי בפנים. הייתי אכול
קינאה. קינאתי בארז. בכלל לא הייתי עצוב. אפילו לא קצת. רק
קינאתי. היום אני מתבייש בעצמי על איך שקינאתי בו. אני זוכר
שחשבתי - זה לא הוגן! למה אבא של ארז נהרג בפיגוע, ורק אבא שלי
נחטף לפני שלושה חודשים ועוד לא יודעים מה קרה לו?!