כן, זה קרה- בקיץ של שנה שעברה.
באותו הבוקר השמש חייכה חיוך של מיליון דולר, אותן הציפורים
שעמדו על העץ לא הפסיקו לזמר, המכוניות לא נעצרו, האנשים עבדו
והילדים היו בחופש.
ואני, ילדה בת 18, התעוררתי מלילה שחור כל כך לבוקר כל כך עצוב
ולא הבנתי איך החיים מחוץ לבית ממשיכים.
אולי זה אני? שאלתי את עצמי, או אולי אנשים לא יודעים או לא
הספיקו לשמוע? לא, זה לא הגיוני, הרי איך אנשים יכולים לעבור
לסדר היום כשעוד כמה שעות- זה יקרה???
בינתיים, הטלפון לא הפסיק לצלצל. החלטתי שפתאום לא בא לי לדבר
עם אף אחד, גם לא עם החברים הכי טובים.
יצאתי לגינה ומול עיניי ראיתי אותו, עומד שם אבל הפעם לא כמו
תמיד.
הפעם, הוא עמד וחייך לא אמר מילה. רק הביט בי, העיניים שלו
דיברו במקומו.
היה בהן משהו כל כך טהור שאני לא יכולה לטהר לכם, אפילו לא
במילים.
אותן עיניים אמרו לי, שזהו הוא הולך ועכשיו אני אדבר איתו רק
מול דף או בחלום, אבל שהוא תמיד יאהב ויחשוב עלינו.
בלי ששמתי לב כל הבית התמלא אנשים, הרבה באו, נישקו ושתקו...
לא היה להם מה לומר. כל כך הייתי זקוקה לחיבוק שלו, שבלי לשים
לב מצאתי את עצמי מחבקת את כולם חיבוק של אהבה, החיבוק שלי
ושלו.
הגיע ארבע בצהריים, אמא אמרה לנו שנחזיק את עצמנו מול כל מאות
האנשים, בינתיים עוד הכל נראה כמו חלום לא מציאותי.
הגענו לאותו מקום, והשקט עלה מתוך הסערה.
השמש כבר לא חייכה ולא שמעתי ציפורים,
המכוניות נעצרו אבל לא בבית או בעבודה וכל אותם האנשים כבר לא
עבדו.
הם היו שם במקום הכל כך נורא..
פתאום הוא יצא, עטוף בלבן כמו מלאך קטן. לא יכולתי לראות את
פניו, אתם יודעים, "מנהגי דת"... המון אנשים דיברו, חלקם בכו
חלקם שתקו, ואז שוב הגיע השקט ופתאום הוא נעלם. הדבר הלבן
הטהור נלקח לי ממול העיניים. חברות שלי עזרו לי ללכת, ורק
צעקתי: "אבא, אבא, תגיד להם שלא יכניסו אותו, תגיד להם שלא
יקברו אותו!". פתאום ראיתי את הדבר החי שעמד מולי בבוקר ודיבר
עם עיניו- כל כך מת, כל כך לא הוא... ולא הבנתי איך שמים עליו
את האבנים, איך לא כואב להם? ובעיקר איך הוא לא יוצא משם
וצועק: "די, די, אני חי, לא מת".
מאז ועד היום עברו שנה ושלושה חודשים, אותו חלום שחלמתי שבוע
לפני מותו התגשם והרעיד את ליבי, אותו חלום שכל כך לא רציתי,
שלא בחרתי ושאף אחד לא שאל אותי... כן, זה אותו חלום שלא רוצה
להעלם...