22.10.04
מה זה היה, לעזאזל, מה שהרגשתי שם על הבמה?!
רציתי לכתוב על זה שיר, אך אינני יודע מספיק מילים בשפה העברית
על מנת שאוכל לתאר את ההרגשה הזאת בשיר.
בגלל זה אני כותב את המכתב הזה לעצמי... לנסות להסביר לעצמי על
ההלם שחטפתי.
עליתי שם על הבמה, ישבתי על רצפתה והקשבתי למוזיקה הנפלאה,
המקורית והקסומה שהלהקה ניגנה...
נכנסתי למדיטציה, כמעט נירוונה- אפשר לקרוא לזה.
וכמו סחף הגיע הזמן להזרים צלילים מהגרון אל עבר המיקרופון.
ראשי נע מצד לצד והוצאתי את הרעשים המתאימים שכל כך
זררררררררמו!!! בדיוק ברגע שהמוזיקה מתנפצת לחזקה יותר, קפצתי
על רגליי כמעט שלא בשליטתי, רקדתי ושרתי את כל אשר הייתי צריך
פלוס עוד כמה המצאות ברקע.
הרגשתי כאילו העולם הפסיק להסתובב, כאילו האהבה, המרץ והחיוכים
שבאוויר הפכו מוחשיים!
כבר לא הייתי בחיים, הפכתי נשמה, ריחפתי כמו הזיה, כמו ענן
חלומות המקבל השראה ואנרגיה מכל דבר בעולם.
שרתי וזזתי והקשבתי ונעלמתי לעצמי בתוך עצמי, וזה היה בריא
ונעים וחיוך לא נעלם לי!!!
הסתיים השיר... פסעתי מטה מן הבמה, עלתה הזמרת של הלהקה והם
עשו את המוזיקה שאני כל כך אוהב.
נכנסתי לאופוריה מדהימה כשרקדתי להם... זה נמשך כמעט שעה ואז
שוב תורי לעלות, לאלתר עם הלהקה טראנס אלקטרוני וחיי.
הקולות שיצאו ממני כמעט ולא היו אנושיים, הפכתי חיה, ציפור,
קוף, אדם פרה היסטורי מלא יצירתיות, חליפה אלגנטית, חצוצרה,
טרומבון, דולפין- מה לא?!
אלו היו החיים בעיצומם, אני עוד אגיע לרמות גבוהות יותר, אך זו
הייתה רמה שלא ניתן לתאר...
התיאור הזה, שנכתב ממש כאן למעלה, מתאר זאת יפה לדעתי, אך זה
עדיין לא זה...
מתישהו אצליח.
אוי... החיים האלו... הם לא סתם.
הם חיים לגמרי, הולמים בליטופים ולפעמים במכות עזות, אך
מתגברים, מוצאים את האהבות הנעלות ומפתחים.
אני ממשיך לחיות, ויהי מה! שמעתם?!
יופי :)
תודה רבה למיסטר חיים,
אני עוד אחזור אליך.
יום מצוין. |