חלק ראשון בסדרת 'מציאות ישראלית'


זה יכולתי להיות אני. זה בפירוש יכולתי להיות אני שם בכניסה
לקניון שהתפוצץ עם המחבל. איזה פחד, אני אומר לכם. באמת. נכנס
אחד, כולו מלא בחומר נפץ לקניון בנתניה. מחבל... אין להם
אלוהים, אלה. המאבטח הודף אותו החוצה, והמחבל (זה שאין לו
אלוהים) לוחץ על הכפתור שיגור הזה שלו ומעיף את עצמו, את
המאבטח ועוד ארבעה (נכון לדיווח האחרון) לג'הנם. והמאבטח הזה
יכולתי להיות אני. במקרה באותו יום הייתי בחופש. לקחתי חופש
כדי לסדר לעצמי הכנות לטיסה הגדולה שאני מתכנן כבר מאז הצבא.
אני וחברה שלי, שלושה חודשים ארה"ב. אז בזמן שהיה הפיצוץ
בקניון בנתניה, אני בכלל עמדתי בתור של משרד הפנים. רציתי למות
מרוב דוחק ורוסים ועקרות בית. זה לא האנשים שאתם הייתי רוצה
לבלות חצי יום, אבל במשרד ממשלתי לא בוחרים עם מי לעמוד בתור.
ופתאום איזה אחד שמן ומזיע עם אוזניות עליו צועק שהיה פיגוע
בקניון. החסרתי פעימה במקום. זה יכולתי להיות אני. אמנם אני
עובד במכון לסקרים טלפוניים, אבל באותה מידה יכולתי ללכת להיות
מאבטח, ואז זה ממש יכולתי להיות אני שם שהתפוצץ עם המחבל. ממש
מזל שלקחתי חופש באותו יום.