כבר מזמן הסברת לעצמך שאת לא באמת אוהבת אותו, שזה רק נדמה
לך, כבר מזמן החלטת שאם הוא לא סובל אותך, ואם לא אכפת לו ממך,
אז גם לך לא אכפת ממנו, אבל משום מה את לא מצליחה.

אז כבר הבנת שלא אכפת לך ממנו, שיאהב מי שבא לו, שיאמר מה שבא
לו, למי שבא לו, רק שישאיר אותך מחוץ לזה, כן, כי בכלל לא אכפת
לך, בכלל לא.
את יודעת שהוא מת להעיף אותך לקיבינימט, את לא רוצה להפסיק
לאהוב אותו, אבל את רוצה שירצה לדבר איתך, אבל הוא לא רוצה,
ואז מרגישה רע, ובצדק.

את קנאית ואת מודה בזה.

את רק מחכה ליום שבו הכל ייגמר, שהוא יבוא ויאמר לך שנמאס לו
ממך, שהוא יבוא ויאמר לך שהוא לא יכול לסבול אותך יותר, שהוא
שונא אותך, שאת מעבירה בו גועל, שהוא לא יכול לחשוב עליך מרוב
שנאה, את מעצבנת אותו כמו שאף אחד אחר לא עיצבן אותו אי פעם
בחייו, שלא אכפת לו ממך, שאת יכולה לשכב עירומה על כביש איילון
ולהידרס על ידי משאיות, אוטובוסים, אופנועים, טנדרים וסתם
חיפושיות והוא לא יניד עפעף כי לא אכפת לו ממך, את אפילו לא
קרצייה אמיתית, את סתם עלוקה.
את רק מחכה ליום הזה וכבר נמאס לך לחכות, זה נגרר אצלך הרבה
זמן, יותר מדי זמן, את לא יכולה לסבול את זה, שיש אנשים שכל כך
שונאים אותך אבל בכל זאת לא אומרים כלום, את גם לא מבינה את
זה, למה לעזאזל הם שותקים, למה הם לא יכולים פשוט לבוא ולומר
לך בפרצוף שהם שונאים אותך, בעצם, אפילו לא שונאים, שנאה זה זה
רגש יותר מדי חזק מכדי שיתבזבז עליך, אבל הם לא מחבבים אותך,
הם חושבים עליך מחשבות רעות וזה מספיק כדי לגרום לך לקום
וללכת, פשוט כך, לקום, ללכת, ושלא ניפגש לעולם.
את כל כך מחכה לזה.
אז למה זה כל כך כואב?


"אבל היא שם בחלומות שלא יתגשמו בלעדיך, היא מחפשת ת'מקום שבו
לא תחשוב עוד עליך..."