"בואו, אדוני המלחמה..." הרדיו מנגן ואני תוהה אם לבוא עכשיו
או שאני אוכל לצחצח שיניים קודם...
5:40 בבוקר, בקושי פתחתי עיניים, וכבר יש שיר מחאה ברדיו.
זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, זה היה יכול להיות בריטני
ספירס או ג'סטין טימברלייק, נו אז שיהיה דילן.
שלא תבינו, אני מאוד אוהב את דילן, אבל על הבוקר? ועוד אני
בהאנגאובר מאתמול...
5:45 אני נכנע לשיר ומתעורר. גם ככה אני לא אצליח לחזור לישון,
ובטח שלא עם הכאב ראש הזה, מילא...
החלטתי בסוף לצחצח שיניים. אני לא יכול להגיע לשם עם ריח רע
מהפה, אחרי הכל אני עומד למשפט.
6:00 אני מתלבש ויוצא מהבית בתחושה ברורה שאני אצא אשם היום,
כי ככה זה כל יום. תמיד אנחנו יוצאים אשמים... כולנו.
6:05 יצאתי מהחצר.
6:05 זה התחיל.
6:05 כל הרחוב נעצר והסתכל עליי.
והנה המשפט מתחיל, כולם מסתכלים על הלא יאומן, על איך אני בכלל
מעז להראות את פניי בציבור, איך יתכן שאזרתי אומץ לצאת מהבית.
אחרי הכל, אני אשם. קצת כמו ב"המשפט" של פינק פלויד. כבר אמרתי
שאני שונא שירי מחאה על הבוקר?
השמש גם בחנה אותי כי איכשהו היה נראה לי שהיא רק זרחה וכבר את
הקרניים המעטות שלה היא מרכזת עליי. כולם חיים בצל, ורק אני
באור. כולם חיים באור, ורק אני בחושך. חלק אומרים שיש לי בעיית
ראיה חמורה. אני רואה את העולם בצורה מעוותת, הם אומרים.
חלק אומרים שזה מה שקורה למי שלא הולך עם כולם.
וחלק פשוט שותקים. מסתכלים ושותקים.
6:09 והחיוך כבר נעלם לי. זה ממש לא מצחיק. עם כל הרצון שלי
ללכת לפי האמת הפנימית שלי, אולי אני טועה? אולי אני משלם מחיר
גדול מידי בשביל זה? אולי האמת זו המצאה, ומה שיש זה רק
פירסום? פירסום וכסף?
לצערי אין מקום לרחמים וחמלה בעולם שלנו, ולמרבה האירוניה
(צרוף מקרים מדהים!) גם לי אין מקום. כל החולים שאני נוהג לבקר
בהם נסתמים על ידי אנשים אחרים.
אולי גם אני צריך להתמסד? לסתום איזה חור אצל מישהו כדי שלא
אגמור לבד? אכרות את הכנפיים ליתר בטחון, כדי שלא אתפתה לעוף
שוב, עד שהדבר היחיד שיעלה ממני זו תפילה אחת לאלוהים:
"וכולי תקווה שתמותו,
ושמותכם יבוא מהר
אעקוב אחרי הארון, דרך האור החיוור,
ואביט כיצד אתם מורדים,
אל תוך מיטת האלוהים,
ואעמוד מעל עד שאדע שאתם מתים..."
6:26 אשם. גם היום אני אשם.