מדי שנה היה מגיע, לא באופן סדיר, לעיתים קצת מתבושש אך מעולם
לא התעכב עד אחרי אוקטובר. יורד כמו עב כבד וחמים, אופף את
רותם בצינה עצובה ומעייפת, מין חוסר מעש ממכר, רצון תקיף
לישון. ענן של דכאון.
זה בסך הכל דיפרסיה של חורף, אבחן הרופא הראשון שהתמודד עם
הממצא, והבאים אחריו חידדו את הדיאגנוזה למינוח התקני, מקרה
ברור של דכאון עונתי.
מקרה ברור, נכון, אך קצת תמוה, הסיבה אינה נראית לעין, גם לא
לשכל, כי בשאר עונות השנה רותם בסדר גמור, ניתן אפילו לאמר
שמאושרת. בבדיקות הדם, הצואה והשתן לא גילו שום רמז שיכול היה
להסביר את התופעה. בדיקה היסטורית קצרה גילתה שהדכאון הופיע
לראשונה בגיל שתיים עשרה, זמן קצר לאחר הופעת המחזור הראשון,
ציינה האם שזכרה, מתוך תקווה שאולי יביא נתון זה תועלת, אך הוא
לא.
וכך ללא שום הסבר המניח את הדעת הייתה רותם חוטפת את דכאון
החורף שלה בסוף הסתיו, יומיים לפני הגשם הראשון, אם רוצים
לדייק, וגם בעניין זה גילתה התופעה עיקביות ראויה לציון.
במשפחה היו נוהגים להתבדח שלפי רותם החקלאים יכולים לדעת מתי
היורה עומד להגיע, אבל לא בקול רם מאחר ואמה של רותם, אשה
רגישה גם כך, הייתה מאוד מוטרדת מהנושא, שבשל היותו בעל מקור
בלתי ידוע ולכן בלתי פתיר, בהחלט נראה כחמור. לאחר מאבק ממושך
בתופעה, שבמהלכו השחיתה רותם זמן ניכר מגיל ההתבגרות שלה
בטיפולים אישיים, תרפיות קבוצתיות, פסיכואנליזות שונות ומשונות
ושאר ניסיונות לאתר או לפתור את הבעיה, נסיונות שלא עלו יפה
ולא הניבו כל שינוי במצב ששמר על קביעותו, לא נותר אלא להסכין
עם הדיפרסיה, כמו עם כל שאר המומים, שאין להם מזור.
רותם למדה לחיות עם דכאונה. את הבגרויות עשתה רק בקיץ, את מועד
גיוסה דחתה מינואר לאוגוסט וסיימה את הטירונות לפני תחילתה של
הדיפרסיה, שהודות למינונים גבוהים של סמי פלא אנטיפסיכוטיים-
תרומתה היעילה ביותר של הפסיכולוגיה המודרנית- הפכה להיות
נסבלת מינוס בתנאי משרד הקישור בו הוצבה.
גם בקשריה עם בני המין השני לא סבלה מהפרעות מיוחדות. הבחורים
גילו אותה מוקדם יחסית, בחורה יפה שכזאת, חיוך נחמד. אם פוגשים
אותה בקיץ היא ממש מדהימה ועד החורף יש עוד זמן, בגיל צעיר לא
חושבים יותר מדי על דברים כמו עתיד והתמודדות, במיוחד לא
בחורים ובפרט לא כאלה שמתחילים עם בחורות יפות, וכשחושבים על
זה אז גם לרותם זה התאים, כי מה שנראה לה נחמד ומשובב בקיץ
נתעכר והתכער עם בוא הסתיו. הדכאון שלה ייבש את הרגש אם עוד
היה קיים והגשם בא יומיים אחריו ושטף הכל. למי מאיתנו שכבר יצא
להתרשם משברון לב וודאי ידוע שעדיפה שטיפה של גשם משטיפה של
דמעות, וישנן פרידות שמניין הסמק"ים של האחרונות גבוה מסך כל
המשקעים של עונה שלמה, אך לא זה היה המקרה, לפחות לא עד שהכירה
את שחר.
שחר. שם הולם לבחור שהפציע כמו שמש בהירה וחמימה את בראשיתיות
ואפלוליות קשרי העבר של רותם, ואם אינכם מתלהבים מדימויים
ציוריים אז נספר שאמה של רותם התאהבה בו כליל ואין מידה בדוקה
מזאת לפסוק כשרותו של חתן פוטנציאלי.
ולא לחינם זכה עלם החמודות בכבוד והדר רבים כל כך, כי לבד
מהיותו גבר יפה תואר ניחן גם ברגישות אישית ויציבות נפשית,
שהשפעתם הברוכה על רותם הביאוה לסיים את הפסיכומטרי בציון
גבוה, להוציא את רשיון הנהיגה, אותו חששה להוציא קודם לכן,
ולרחף כשני סנטימטר מעל האדמה מתוך אושר פלאי ומתוק.
שחר, שהשתייך לאותו סוג גברים שמבצעים אביריים מוצלחים גורמים
להם סיפוק עילאי, במיוחד אם תוצאותיהם משתקפות אליהם מפרצופן
של נשים, אהב אף הוא את רותם ולכן היה מאושר.
אבל לא ממש מאושר.
משיחותיו עם אמה של רותם שמע אודות הדכאון העונתי המפורסם של
אהבתו החדשה וירא את תוצאותיו הלא ניתנות לשינוי של החורף.
מאחר וחודש יוני טרם הסתיים לא ראה לנכון להביע את חששותיו
בפומבי, מה גם שלפי כל נסיונות העבר מדובר היה בתופעה שאין
למנעה. אך שחר, שבין שאר מעלותיו היה גם בחור פרקטי, החל
להתעניין בנושא ובמהלך הקיץ עשה עבודה מקיפה ויסודית על תופעת
הדכאון העונתי ומידת יעילות הטיפול של השיטות השונות בהפרעה
זו.
עד תחילת אוקטובר כבר היו בידיו מספיק נתונים בשביל להגיע
למסקנות והן לא היו מעודדות במיוחד מאחר ורותם כבר עברה את כל
הטיפולים האפשריים, שכזכור לא הביאו שום תועלת, להוציא אותם
כדורים כתומים ומופלאים שסייעו בשיפור המצב אבל לא בפתרונו.
כל הטיפולים האפשריים אמרנו? ובכן, כמעט כולם.
מסתבר שהיה טיפול אחד שרותם לא ניסתה, ובהחלט מוזר שהאם
הקפדנית כל כך פיספסה שיטה זאת, אך מה אפשר לעשות, כולנו
אנושיים.
שחר, שמצד אחד ירא את העתיד, שתמיד טומן בחובו הלא ידוע סיכוי
מסויים ולא חביב לצרות ורעות חולות, רצה להעלות את העניין
הרגיש בפני רותם בעדינות מאחר ועקב נסיונה הטראומטי בטיפולים
פסיכולוגיים למיניהם לא נטתה אליהם חיבה מיותרת. מצד שני, לא
רצה להתעכב יותר מדי. עכשיו כבר כמעט סוף נובמבר, הקיץ מסרב
אומנם לעזוב, עניין מדאיג, כך אומרים כל הגורמים
המטאורולוגיים, מאשימים את החור באוזון, את כריתת היערות
בברזיל, את אפקט החממה ואת הארץ החמה, אבל את שחר הדבר אינו
מדאיג אלא להיפך. הוא מודה על ההארכה שנותן לו הטבע לפתור את
בעיותיו האישיות, אבל צריך להיות ריאליים, בסופו של דבר יבוא
הגשם ויומיים לפניו הדכאון וכדאי לשחר להזיז כבר את התחת לפני
שיהיה מאוחר מדי.
"אני חושב שגיליתי משהו שיכול לפתור לך את הבעיה", הוא פותח את
השיחה המיוחלת, ורותם מאוהבת אל מעל לראש, עד כדי כך שאינה שמה
לב שהיא כבר צריכה להיות בדכאון, שואלת, "איזה בעיה?"  
ושחר עונה, "נו, את יודעת, את הקטע הזה שיש לך בחורף."
"אה זה, אני חושבת שזה עבר לי."  
"אני מעדיף להיות בטוח, החורף הרי עדיין לא הגיע ואני לא רוצה
שתסבלי."
"זה בסדר, כבר התרגלתי לזה, אני חיה עם זה מאז שהייתי קטנה."
"כן, אבל אני חושב שמצאתי משהו שיכול לפתור לך את זה לגמרי."
"מה?"
"ניסית פעם טיפול בהיפנוזה?"
התשובה הייתה לא. היפנוזה היא מעולם לא ניסתה. ומשם ועד קביעת
התור אצל המטפל המהפנט, ששחר טרח לאתרו בעוד מועד, הדרך הייתה
קצרה.
באמצע דצמבר, ביום חם ומעיק במיוחד, חוליה אחת בשרשרת הארוכה
והקיצית שסירבה להסתיים, הם התייצבו במשרדו האפל והממוזג של
ד"ר קליגרי, מלאי תקווה וחששות.
העיניים שלך כבדות, כבדות, הידיים שלך כבדות, כבדות. קולו הרך
והלוחש של הדוקטור חדר אל תת תודעתה של רותם שללא שום התנגדות
שקעה בטראנס היפנוטי רגוע לרווחתו של שחר, שחשש שמא היא שייכת
לאותו סוג של אנשים שאינם ניתנים להיפנוט.
בדיקה יסודית ומעמיקה של עברה לא גילתה כל ממצא משמעותי בנוגע
לתופעה, למרות שהעלתה כמה זכרונות לא נעימים במיוחד מתקופת
ילדותה הכביכול מאושרת של רותם, אך זה אינו קשור לענייננו, אמר
ד"ר קליגרי, ושחר שלא נערך לאפשרות שהשיטה הזאת לא תצליח, שאל,
"מה לדעתך צריך לעשות?"
הדוקטור חכך בדעתו ואז בקול שקט ונמוך שאל, "תגיד לי שחר, אתה
מאמין בגלגול נשמות?"  "אני לא יודע, אף פעם לא ממש חשבתי על
זה ברצינות, זאת אומרת זה לא כל כך נראה לי, אבל אני יודע,
אולי..."
שחר לא היה בטוח, אבל הדוקטור, שכמו כל בעל מקצוע טוב זיהה את
היסוס הקליינט כבורות ואת הבורות כהסכמה, תכונה הכרחית לכל
שרלטן, החל להוביל את רותם אחורה בזמן עד רגע לידתה ומשם אל
רגע מותה הקודם ואל כל הגילגולים שקדמו לו. שחר, ששטף הסיפורים
שהחלו לנבוע מפיה של רותם השברירית, גרמו זעזועים קשים למערכת
האמונות המוצקה והבטוחה שלו, הצטנף בפינה. התברר שבגילגול
הקודם הייתה אשה יהודיה בשואה ומצאה את מותה בעינויים רבים
בחורף האירופאי הקשה במהלך צעדות המוות, אך זאת לא הייתה הסיבה
לדכאון שלה.
לפני כן הייתה מהגרת ספרדיה שמצאה את מותה באלסקה בתקופת הבהלה
לזהב, אך גם שם לא נמצא המקור לדיפרסיה שלה, וגם לא בשלוש עשר
הגילגולים שסיפרה עליהם אחר כך. היו בהם כמה רעיונות מקוריים
ואמיתיים למדי למיתה בחורף, אך בבדיקתם לא נמצאה התשובה לשאלה
מדוע רותם מדוכאת. הערב התחיל לרדת והטיפול עמד להסתיים כשרותם
חזרה אל גילגולה הקדום ביותר. פניה נעשו נוגות והיא אמרה בקול
חנוק, "בתי, בתי."
"מי את?"
"אני דמתר"
"האם גבירתי אשת איש? שפחה? עלמה צעירה?"
"אני דמתר. אלת הפריון והאדמה. הביאו לי את בתי"
"מה קרה לבתך, גבירתי?"
"נחטפה, פרספונה שלי. נחטפה בידי האדס. אמרתי לה לא
ללכת לבד..."
"עצור את זה!" צעק שחר, חיוור ועייף מההתנסות הלא צפויה של
השעות האחרונות, "אתה רמאי! תחזיר אותה, אתה שומע?! תחזיר אותה
מיד!"
ד"ר קליגרי שקצת פחד משחר הגבוה והנסער והרבה שמח על ההזדמנות
לסגור את הבסטה וללכת הביתה ענה "בסדר, בסדר, אני אספור עד
שלוש ואז את תחזרי לימינו, תהי רותם כמו שהיית בהתחלה, ולא
תזכרי שום דבר ממה שדיברנו עליו, בסדר?  אחת, שתיים, שלוש".
רותם חזרה לימינו, שכחה את מה שנאמר באותה פגישה ושבה להיות
רותם כמו בהתחלה.
אבל ממש כמו בהתחלה.
שתיקה כבדה שררה ביניהם כשחזרו לדירתה השכורה. "אני לא מרגישה
כל כך טוב", אמרה רותם, "אני רוצה לישון".
"תשמעי רותם, הטיפול הזה לא היה שווה כלום, אני בכלל חושב שלא
צריך לעשות כלום בקשר לדכאון הזה שלך, הנה עובדה שהשנה הוא לא
הגיע"
אבל רותם לא שמעה אותו. היא הייתה אפופה בענן הדכאון הסמיך
והמוכר שלה, מתאבלת במעומעם על בת שזיכרה נשכח ממנה זה מכבר.
"אני אוהב אותך המון, רותם" אמר לה שחר, ועוד המון פעמים חזר
על זה במשך יומיים תמימים עד שהבין שהסיפור מבחינתו נגמר. אולי
באביב יהיה טעם לנסות שוב.
הוא יצא מהבית וצעד ברחובות בבגדי הקיץ שלו, נותן לגשם הראשון
שהתחיל לרדת סוף סוף להרטיב אותו בכל הגוף, אפילו לנזול לו על
הפנים. העיקר שלא יראו את הדמעות.