הוא יכנס לחדר שלי.
יראה את ערמות הבגדים והניירת שהיא השאירה מאחור. יזכר בסיסמת
החיים שלה, בלאגן רק הולך ומתחדש, אז למה לטרוח לסדר?!
יריח את החולצה האחרונה שלבשה, ויזהה ישר את הריח המתוק של
השיער שלה, ויחבק את החולצה, קרוב קרוב, דבוק ללב כדי שהניחוח
לא יברח.

בשבילו זה הכי קשה, כי מכולם, הוא הכי אהב אותה.
למרות שהוא הרביץ לה מהרגע שלמדה ללכת, ואפילו שהוא עזר לה
ליפול כמה פעמים ישר על הפרצוף, מאז קצת התבגרנו. ונהינו חברים
טובים. הכי טובים.
הוא נזכר באיך שהם ישבו פעם לפני שהיא נרדמה והוא היה מדבר
ומדבר עד שהוא שם לב שהיא מקשיבה עכשיו רק לנשימות של עצמה
וכבר חורפת ממזמן.
אמא שואלת אותו מה הוא רוצה לצהריים, והוא לא רצה לענות, אבל
הוא יודע שזה הדבר היחיד שעושה לה טוב בזמן הזה, לדאוג למי
שנשאר, אז הוא ממציא איזה קישקוש שמתחשק לו, למרות שהוא יודע
שהוא לא יאכל.

הוא מוצא את המחברת סיפורים שלה, ומציץ בחשש, הוא אף פעם לא
קרא את מה שהיא מחרבשת שם.

היא שמה לו יד על הכתף ומנסה להציץ מעברה, לראות מה הוא קורא,
אבל הוא גבוה מדי,
" תשב, אני לא רואה".
אבל הוא לא שמע.
הוא מרטיב את הנייר בדמעות, ונזכר בבדיחות השחורות והציניות
שגלשו ממנה בכל שעה בכל יום.

"טיפשה, למה לא הית חגורה?! , לא יכלת לחשוב קצת??"

הוא זורק את המחברת על הקיר ומסתכל על זוג הנעליים שמתחת
למיטה, כמה שהן מלוכלכות, איך שהיא לא היתה מנקה אותן אף פעם
ואמרה שהלכלוך נותן להן אופי. מרים אותן מהשרוכים ומעיף לאיפה
שנחתה המחברת.

"חגרתי! אבל רציתי לישון אז נשכבתי במושב האחורי...ולא היה נח
עם החגורה, הוא נהג טוב! לא חשבתי ש...

"אפילו לא אמרת לי שלום כשיצאת, חשבת שאני עדין כועס עליך,
ושעדיף לתת לי להתקרר כמו שאת תמיד עושה. אפילו לא אמרת לי
שלום".
אני מנגבת לו את הפנים, ורואה איך העינים הכחולות שלו מתמלאות
נימים אדומים.

"את כל כך יפה, תמיד אמרתי לך את זה, את הית הדבר היחיד שידעתי
שאני אוהב תמיד. שישאר אתי תמיד. על זה, לא חשבתי, ואפילו לא
אמרת לי שלום".
הוא מסתכל על קרן שמש שנושקת לריצפה דרך חריץ בתריס,
והיא נעלמת בתוכה.
הוא מרים את המחברת, ופתאום מבין הכל.
מבין אותה. את אחותו היפה.