הסוכן היווני שלנו, ניק טסוכלאס, יצא מעורו כדי לארח אותנו
בכבוד.
עם הגיעי ליוון עם משפחתי, הלא היא "משפחת החיות המוזרות",
המתין לנו בשדה התעופה, כולו חיוכים ומחמדים, איש שופע ממדים
וצחור רעמה, ולאחר מספר רגעי התלבטות, בהם הוא סוקר את ממדינו
הגופניים, תחב אותנו אל תוך קרביה של פורד צנועת מימדים, כשתא
מטענה עולה על גדותיו ממזוודותינו, שהושלכו פנימה מניה וביה.
אני, שזכיתי במושב הכבוד (תפסיקו, הפעם זה לא אסלה), התרווחתי,
ומתחתי רגלי, אבל מאחור התחוללו מחזות זוועה.
לא אפרט, רק אסתפק בלומר, שהקללות, שספגה אלילת כל
הסוכנים-עם-המכוניות-הזעירות-המתעקשים
לדחוס-נוסעים-במושב-האחורי, הבטיחו לה גירוש מהיר ומבעט
מהאולימפוס, שסופו, חבטה עזה בישבנה בעת הנחיתה על קרקע
המציאות.
הוסיפו למשוואה את העובדה, כי בחוץ הלוהט, היו כל 40 מעלות
הצלזיוס המובטחות, ואת חיבתו של ניק אל גרקו לנהיגה בחלונות
פתוחים, ותקבלו מתכון בדוק לבית מרחץ טורקי בפורד יווניה.
המצב היה בלתי נסבל, אבל משפחתי התמודדה, בעת ההיא, יפה, עם
קבלת פנים זו של התרבות ההלניסטית.
בהדרגה הסכימה משפחת החיות המוזרות עם נסיעה פרועה ומטלטלת
ברחובות בערבובייה נוראה של חלקי אדם במושב האחורי ומלבד "אתה
דורך עלי", "המרפק שלך בעין שלי", ו"אימא תגידי לו" היו יחסי
האנוש בסטלאג האחורי ללא דופי.
תחנתנו האחרונה באותו יום הייתה ארוחת ערב בטברנה המתמחית
בגריל כבש.
ישבנו סביב שולחן צחור מפה, משרבבים לשון מול מראות הגריל,
כשלפתע, התיישבה במחיצתנו אישה סגופת מראה.
"אשתי, מרי," צהל ניק דה גריק.
"מי צריך אותה?" תהה ניקי דה נודניק.
"אהה, לפחות נוסעים בשתי מכוניות הביתה," המשכתי למלמל בתחושת
הקלה, תר במבטי אחר בני משפחתי הקמוטים למראה.
ללא היסוסים, החלה היווניה במלאכת בליסת הטלאים, ואיך לומר את
זה בנימוס המתחייב, כמאמר שיר הילדים המפורסם, "Marry had a
little lamb".
אח"כ אכלה קוקורצי מעיים של כב, ממולאים בחלקי אברים פנימיים,
צלויים על הגריל.
ואח"כ אכלה יוגורט עם מלפפון, שנשמע ביוונית כמו סוזוקי.
ואח"כ קצת סלט.
ועוד קצת.
וזהו.
עם סיום הארוחה קמנו ממקומנו, מתנודדים מעומס הבשר שאכלנו,
מטושטשים מהאורז, ונענו לעבר מגרש החניה.
"All go in back of car"  פקד ניק דה גריק באנגליתו הרהוטה,
"With wife".
התפלצנו.
איזה שתי מכוניות, איזה בטיח.
כל ניסיון להביע התנגדות נתקל בהבדלי התרבות והשפה, ובעובדה כי
לא היו שתי מכוניות.
ניסיוני להציע "טקסי" כחלופה, נתקל בחיוכיו הרחבים של ניק,
ובהדיפת משפחתי לספסלו האחורי של האוטו.
והייתה לו שיטה.
קודם הושיב את בני באמצע הספסל, אח"כ את אשתי על מטענה הצנום
לימינו של בני.
לשמאלו תקע את בתי ארוכת הגפיים, ומשהתמלאה המכונית, הטיל את
אשת חיקו לחיקה של בתי. לבסוף, כאורז מזוודות מיומן, הדק עליהם
את הדלת בחבטת ישבן עזה, ובזריזות מדהימה, ביחס לממדי גופו.
משהשלמנו את מלאכת האריזה, נכנסנו דה גריק ואני למכונית
מקדימה.
האנחות מאחור הרקיעו שחקים.
הלחץ היה כבר בלתי נסבל קודם לאירוע, עתה, הוסיפו את ארוחת
הערב שהערינו לתוכנו, ואת התוספת הבלתי צפויה, בדמות "מריה אל
גליקריה", ותקבלו פצצה מתקתקת.
נסענו למלון. באוטו הייתה שתיקה.
אתונה, מתכוננת למשחקים האולימפיים 2004, קיבלה אותנו בכבישיה
המשובשים עתירי מהמורות, מחפורות ומעקפים.
הטלטלות לא הטיבו כלל את המצב.
היווני, שלא בשום שכל, כפי שיתברר מאוחר יותר, ושלא כמנהגו,
הקפיד על חלונות מוגפים.
ואז, קרה הנורא מכל.
מאז אנטיוכוס אפיפנס, לא עשה יווני מעשה נבלה כזה ליהודים.
הכל יכול היה לקרות.
רעידת האדמה שהתחוללה במרחק 100 ק"מ מאתנו יכלה לתקוף אותנו.
המהמורה, אותה עקף דה גריק בזריזות, יכלה לבלוע אותנו.
שני אלבנים נואשים יכלו לשדוד אותנו, ולאנוס אותי.
אבל זאוס בחר בדרך הנוראה מכל.
ליוונייה ברחה נפיחה.
לא מהנפיחות השקטות, שאינך יודע עליהן, עד שנוכחותן מתפזרת
בחלל האוויר, גם לא תרועות החצוצרה המחרישות.
הייתה זו מעין יבבה חנוקה, שנשמעה היטב בחלל האוטו, ונחנקה ע"י
היווניה בעודה באיבה.
היווניה המוגזת, משוכנעת שהצליחה למחוק את עקבות הפשע, נשענה
לאחור, נאנחת בהקלה.
אבל אז, לפתע, ללא כל הודעה מוקדמת, הוא גח, ממלא את האוטו,
בדרך שלא ניתן היה להתעלם ממנו.
גדול מכולנו, זריז, גמיש וקל משקל, מיהר להשתלט על חלל הרכב
הסגור ולהטביע בו את חותמו.
מאחור, הכחילו בני משפחתי ונחנקו, אחד אחד.
אני, בניסיון למשוך את האש, ולהסית את תשומת לב אוכלוסיית
האוטו מהאתונאית המפליצה, ומאורחה הבלתי קרוא, שהצטרף לנסיעה,
התחלתי לדבר על שוק התקשורת היווני.
אבל, אט אט החלו המילים לחמוק מראשי.
תוך ניסיונות לנשום דרך הפה, נזעק מוחי להתמודדות עם המצב הלא
ברור אליו נקלענו.
המטרה הראשונה הייתה למנוע, בדרך כל שהיא, מבני, החנוק במושב
האחורי, להביע את דעתו על האוירה. אבל במקום זה מצאתי עצמי תר
אחר מילים לומר, תוך הבנה, כי כולם יודעים, שהנבלה שנעשתה אין
לה תקומה.
מה שהתחיל כמונולוג רהוט, הפך אט אט לגמגום, לאותיות מרוסקות
ולשתיקה מעיקה.
מחשבתי השניה הייתה, לפתוח את החלון פתיחת חירום, אבל היה לי
ברור, כי אז, לא ניתן יהיה עוד להסתיר, את שכולם ידעו, ועשו
עצמם מתעלמים.
שהיווניה החסודה תקעה נאד.
ואז, שניה לפני ששקענו בעלפון חושים, הציל ניק דה גריק את
המצב, והפך לגיבור היום.
מורגל, כנראה, בחילוף החומרים של אשתו, פתח בלחיצת כפתור את כל
חלונות הרכב.
נשמנו אויר מלוא ריאותינו.
מעולם לא היה אווירה הדביק, הלוהט, והלח של אתונה, מתוק כל כך
ליהודים.
יאסו.