כמו כלום,
ממש כלום,
הרגש הזה שוטף אותי,
הוא כובל אותי אליו,
והוא לא רוצה לעזוב אותי.
זה כמו ריקנות גדולה
שמסרבת לצאת ממני.
הכלום הזה, כל כך אוהב אותי
כל כך תלוי בי
אבל אני לא רוצה אותו
אני לא מקבלת אותו
הוא פשוט נדחף בכוח,
ללב,
לא מוכן לברוח.

איך כל העולם מתמודד?
איך הוא מצליח לשרוד?
העולם, כמו אדם בפני עצמו
ממש סובל ורוצה לבכות.
כל יום קורה אסון חדש,
יותר נורא מהקודם
וכל השמחה והאהבה
לא מתקרבים אפילו לכאב,
לצער,
שהולך וגובר.

אני מסתכלת על העולם,
רואה איך הוא עצוב
ומבינה שאני,
אני לעומתו, כלום...