זמן קצר אחרי שסוף סוף הצלחתי להירדם חשתי כאב חד בידי
השמאלית, התעוררתי,
- "לא ניבהל, לא ניבהל, מודדת לחץ דם."
- "מה? מה שעה?" שאלתי צרוד,
- "שתיים בבוקר," ענתה דמות בלבן,
- "ספאסיבה" מלמלתי לעבר ראשה המוסתר,
- "תסתובב בבקשה, צריך מודדת חום,"
- "מה? למה?"
- "צריך מודדת חום פנימי, פה לא מדויקת," השתעלתי,
- "נו, תסתובב כבר בחור צעיר, דוואי, דוואי!"

מזל שאין לי שערות על הטוסיק, התכווצתי במבוכה קלה. בסיום
הבדיקה התהפכתי חזרה לגב, ספרתי כמה טיפות שנשרו משקית
האינפוזיה, ולפני שנעצמו לי העיניים נזכרתי שאתמול בלילה
הועברתי מהמסדרון של המחלקה לחדר אמיתי, שלוש מיטות בחדר של
שני חולים. בהחלט סביר.
נרדמתי.
אני חושב.

- "חובש, חובש, . חובש, חובש!" התעוררתי מעורפל, אחד החולים
בחדר צעק שוב,
- "חובש!"
- "רגע, רגע," השתעלתי,
- "קורא למישהו, רגע," כואב לי בחזה, ממש בתוך החזה, שורף לי
בטירוף,
- "חובש!"

חשוך מסביב והידיים כואבות לי מהאינפוזייה. ניסיתי לצעוק אבל
הכאב החד של השיעול חסם אותי, התרוממתי בזחילה לאחור בעזרת
המרפקים והגב ולחצתי על פעמון החירום האדום, "חובש," גלשתי
חזרה מכווץ מכאב למצב מאוזן, מנסה להירדם, שוב ספרתי את טיפות
האינפוזיה שנשרו מהשקית, בטיפה השש עשרה, בערך, הוסט בחדות
הוילון שלצד מיטתי,
- "פרובלמה?" שאלה האחות בלבן בעודה מסתכלת עלי במבט חודר,
- "החייל בסוף החדר, הוא צריך עזרה," עניתי תוך כדי שיעול,
- "ספאסיבה", ענתה בזמן שהפנתה לעברי באיטיות את אחוריה
החביבים והסיטה את  הוילון חזרה.

קווקאז? בלארוס?
לא ברור.
נרדמתי, וגלשתי לעוד חלום.

מרגיש קצת כמו זחל שהופך לגולם.
התגלמתי ישר לתוך רעידת אדמה עוצמתית ברובע אקיהאברה המחושמל
שבטוקיו, צ'רלס ריכטר, זה מהרעידות אדמה,  עמד לצידי על סולם
וצעק מספרים, ארבע, חמש, שש, שבע . קירות אולם המשחקים הענק בו
ישבתי ברציפות למעלה מעשר שעות רעדו כולם, ונראה היה כאילו כל
הרובע הקטן והמשוגע הזה ששולטים בו כל שעות היממה נורות ניאון
ומשחקי מחשב, שקל לשבור את הקירות ולהכריז על הפסקה. הפסקה
צעקו הקירות. הפסקה!

גיקים וגיימרים מחו"ל לצד אוטאקו יפניים הקיפו אותי, מנותקים
כולם מהעולם, עטופים בעולמות אנימה ומאנגה, וגם אני כמוהם
התעלמתי מרעשי החוץ, התרכזתי כולי במשחק מיינקראפט יפני,
הירובריין עמד לאכול אותי.  
- "אוהיו", אמרה לי המארחת המקומית היפה,
- "אוהיו," הנהנתי חזרה בראשי בנימוס,
- "אוהיו," אמרתי שוב, רועד כולי, המנורות שעל התקרה החלו
נושרות באיטיות לריצפה,
- "בוקר טוב," אמר השחקן לימיני בעברית,
- "בוקר טוב", שמעתי קול נוסף.

פקחתי עיניים, מעגל רופאים סגר עלי מכל כיוון, ביקור רופאים
ראשון.
הראשון שאני זוכר בכל אופן.
בסיום הביקור נזכרתי שאבי הביא אותי למיון ככל הנראה שלשום,
האמת שאני לא ממש זוכר מתי, אני כן זוכר שהתקשתי ללכת מהחניה
לבית והיה לי חום גבוה והורי הזמינו אמבולנס, בדרך למיון
סיפרתי לאבי על המנהרה שאנחנו בונים, ואבי קימט את מצחו בדאגה.
הוא פחות בתמונה. יותר נכון, הוא לא בתמונה בכלל.
במיון לקחו לי דם ועשו צילום חזה, ולאחר שעתיים בערך חזרו
הבדיקות.

- "יא-זלמה, יש לך דלקת ריאות חמור בריאה שמאל, אונה תחתון.
אינת פי הון בימים הקרובים, אבל אתה יוצא מזה, אל תדאג, -
וַלַא יְהִמַﬞכּ". בישר לי הרופא התורן, תוך כדי שהוא
מסתכל עלי נתן פזילה לכיוונו של אבי,
- "הוא יוצא מפה יאבא, וַלַא יְהִמַﬞכּ".

לפנימית ג' הסיעו אותי כבר בשכיבה, מחובר לשתי אינפוזיות. אחת
בכל יד.
נרדמתי. ישנתי לפחות עשרים וארבע שעות ברציפות.

ושוב התגלמתי.
ישבתי על הספה הישנה בסלון של הורי, הייתי לבד, נראה לי
שההורים ישנו צהריים בחדר שלהם, אז כנראה שיום שישי היום,
שתיתי קפה חזק עם חוויאג' שהכנתי לעצמי על הגז במטבחון הקטן
ודפדפתי בעיתון. השתעממתי מהכתבות ועברתי מהר לחלקו האחורי של
העיתון. השלמתי את התשבץ שאימי התחילה כנראה בבוקר, ואז שמעתי
רחש משמאלי.

סובבתי את ראשי לעבר הרעש, ממולי על השולחן החום והנמוך של
הסלון, ממש במרחק נגיעה, אני קולט שאיירין אדלר מתענגת על
שרלוק הולמס, על השולחן בסלון, של ההורים! אלוהים! רק שלא
יתעוררו.
איירין לבשה כסיות אדומות וארוכות ארוכות וישבה על שרלוק עם
ביריות שחורות מעור, ושרלוק חבש את הכובע האפור והמצחיק שלו,
הוא היה לבוש בכובעו בלבד, וגם באיירין שכיסתה חלקים מסויימים
מגופו, ראיתי שהוא גמור, כיחכחתי בגרוני -
- "שרלוק ואיירין מה אתם עושים בסלון של ההורים שלי?" שאלתי
בנימוס אנגלי, אבל הם התעלמו, ואז שרלוק ביקש ממנה בבריטיות
אופיינית,
- "רחמים איירין, אני מותש," אבל איירין המשיכה בשלה והכתה בו
עם השוט הקצר שלה, ושרלוק הסתכל אלי פתאום,
- "תעזור לי אני בכלל בעניין של פיונה," ביקש,
- "איזו פיונה? פיונה של שרק," שאלתי?
- "כן, כן, פיונה של שרק, ואולי בעצם, אפילו שרק עצמו," הוא
ענה לי והסתכל שוב על איירין,
- "איירין, רחמים איירין , Please, אני גמור, רחמים, חרמ, חיר
. ".

"סבאח אל חיר, סבאח אל נור", מעגל הרופאים ניצב סביבי שוב,
ביקור רופאים שני. אבל למה באמצע החלום חשבתי ,ועוד בדיוק
באמצע עם שרלוק ואיירין. אווהה איירין.
בסיום הביקור הסתכלתי קצת סביבי, מתרגל לירוק/לבן של הקירות,
לסדינים, לוילונות. קרוב לחלון שוכב החייל שצעק בלילה לחובש,
ובינינו שוכב חולה נוסף שנראה בערך בגיל של אבי.
- "צ'יפאצ'ה?" שאל אותי החולה הנוסף באחת הפעמים שפקחתי
עיניים, "ציפאצ'ה?"
- "קוסונאם," עניתי בהונגרית, הכי דומה לרומנית שהיה לי, מבין
תוך כדי שהקפה של הבוקר לא יגיע היום. שלא לדבר על הסיגריה.

חייל, רומני ואני, זו התחלה של בדיחה סוג ג', כמו המחלקה בה
אני שוכב. כשהחום היה יוצא להפסקות ומזדחל מתחת לשלושים ותשע,
הייתי שומע את אבי משוחח איתו במלל רומני לא ברור.
- "משהו נראה לי חשוד בחבר החדש שלך," אמרתי לאבי שהגיע לביקור
אחרי הצהריים,
- "מי?" שאל אבי,
- "הרומני."  עניתי, אבל אבי לא הגיב ואני ניסיתי להיזכר בכוח
מהיכן מוכר לי הרומני

"למה הוא כאן?" שאלתי בערב את האחות הקווקאזית, "יש לו משהו
בבטן תחתון וגם בעיית שמיעה", היא ענתה, ובאמת הבחנתי בתחבושת
הגדולה שהונחה על האוזן הרחוקה ממני. שוב התעייפתי, שמעתי
שבמחלקה אומרים עליה שרק לפני שבועיים היא היא הגיעה למחלקה
ועדיין לא התרגלה לרוטינה. אבל אני מחכה ללילה, לחום הפנימי.
לקווקאזית שלי.
נרדמתי.

התגלמתי שוב, שטתי בגונדולה חומה, יפה וארוכה בוונציה, הייתי
לבדי לגמרי, שטתי באיטיות מתעלה לתעלה, אני והמשוט או שאולי זה
היה עם השוט של איירין? וואלה, בתזכריש, שקט מסביב, שקט מאוד,
לא ראיתי אנשים כלל, רחש קל של אדוות מים קטנות עוטף אותי ואת
הגונדולה, אני רגוע, רוח נעימה חמימה בפנים, הבתים סביבי ממש
יפים, הקירות החיצוניים עטופים כולם בצבעים נעימים, כתום
וכחול, וורוד וירוק.
מרחוק, רחוק, מבעד לבתים ראיתי שמתקרבת לעברי סירת מנוע חדישה
רועשת, סירת המנוע החדישה והרועשת עצרה לידי משום מה,
- "מיר מיסטר, מיר," פנה אלי המשיט ברוסית,
- "שלום עליך," עניתי בעברית, מוזר קצת חשבתי, איטליה כאן, למה
ברוסית?
- "דוברה אוטרו" הוא ענה חזרה,
- "דוברה, דוברה, " עניתי לא מבין,

"דוברה אוטרו, מיר, דוברה אוטרו." שוב בוקר, סיבוב רופאים
שלישי. שני רופאים במבטא ראסי גחנו מעלי.
הריטואל של הרופאים העוברים בחבורה ממיטה למיטה הזכיר לי קצת
את סיבוב המתים שהיינו עושים בלול בכל בוקר. בכל אופן לפני
שהסבנו את הלול למשהו אחר. שותים קפה, מעשנים קצת, וצועדים את
הלול הלוך חזור מקצה לקצה, אוספים מתים וממשיכים בשגרה.
אבי הגיע לביקור נוסף, הכין לעצמו קפה שחור בכוס קרטון חד
פעמית והתיישב לצדי,
- "תגיד אבא, הרומני ששוכב על ידי זה לא ההוא שגנב את עובדיה?"

- "לא נראה לי, תעזוב אותו כבר בשקט, בסך הכל איש נחמד וגם
מדבר את השפה, תענוג!" לפני שאבי הלך הוא זרק "ותתרחק כבר
מדוד-עובדיה, הוא לא בשבילך."

אחרי שאבי הלך נזכרתי שדוד-עובדיה סיפר לי שאיזה עו"ד רומני
תחמן אותו בעסקת הנדל"ן שלנו. אבל בגלל ריח האלכוהול שנדף מפיו
באותו לילה התעלמתי מרוב דבריו.
נרדמתי.
שוב.

חזרתי בחלום ללולים של מטה, ירדתי בזהירות במדרגות של המנהרה,
הסתכלתי על צבע האפרסק בו צבענו את הקירות ובדקתי את צנרת
החמצן המיוחדת ואת התאורה שהאירה על העלים הירוקים. אחר כך
סידרתי בזהירות את ארגזי הדשן במערום מסודר, ובדקתי גם שהטפטוף
במקום בכל אחד מהעציצים, חשבתי שבדור הבא הכל יהיה הידרופוני.

תוך כדי שביצעתי את הסידורים לאורך המנהרה חשתי בשקט לא
אופייני שהשתרר סביבי, חששתי שצנרת החמצן החדשה הפסיקה לעבוד,
וגם האור כבה לו ככה פתאום, נלחצתי קצת, הדלקתי את האור בנייד
והתחלתי ללכת לכיוון המדרגות. הרגשתי מחנק צורב תוך כדי הטיפוס
במדרגות.

התעוררתי.

גם כאן במחלקה שקט, שקט מידי, רחש החמצן נעלם, צביטה לוחצת
בחזה. אוויר!
זחלתי לאחור על המרפקים ולחצתי על כפתור החירום. חיכיתי,
"חמצן," לחשתי בצרידות, "אחות, אחות," יהיה בסדר חשבתי, יהיה
בסדר, בכיתי עד ששמעתי את הוילון מוסט, האחות התימנייה עמדה
מול המיטה ושאלה,
- "מה קרה לך?"
- "אוויר," עניתי
- "המממ, אהה, כן, רגע, אתה פשוט הפלת את המסכה, לא נורא," היא
סידרה לי מחדש את הצינורות וניגבה את פני המזיעות והמכווצות,
- "אתה צריך עוד משהו?" שאלה והניחה עלי יד נעימה ומרגיעה.
- "לא, לא," השתעלתי וחייכתי במבוכה לתימניה הרזה, היא חייכה
בחזרה ויצאה מהחדר.
נרדמתי.
שוב.

טינקר-בל ופיטר פן ריחפו מולי בטנגו ארגנטיני סוער שלא לומר
לוהט, עמדתי מאחורי שולחן מוגבה עם כוס מאטה חומה כסופה ביד
והסתכלתי עליהם, הם נראו לי באותו הגודל, הוא היה לבוש בבגדי
עור ירוקים והיא בורוד דהוי מבד לא מזוהה, הם רקדו צמודים, אגן
לאגן, הם היו לוהטים, נראה היה שפיטר רוצה לנשק אותה אבל טינקר
לא נתנה לו, היא אמרה לו משהו אבל היה קשה לשמוע, הייתי יחסית
רחוק.
המולה נשמע מכיוון הכניסה של המועדון, ומבעד לקבוצת האנשים
שעמדה שם ראיתי שהגיח אדם עם כובע פיראטים מוזר ואיזה אביזר
מנצנץ ביד, הוא צעד מהר למרכז המעגל, קלטתי שהאביזר המנצנץ
נראה כמו וו, הוא התחיל לאיים על פיטר וטינקר, "ביטר תתעורר,
טינקר תתעוררי," לא הבנתי למה הוא קורה לו ביטר למה ב ב', ולמה
הוא צריך להעיר אותם הם רקדו?
התעוררתי.

"סבאח אל ח'יר,". "בוקר טוב", סיבוב מתים רביעי. סליחה, סליחה,
סיבוב רופאים. לפי הפרצופים שעשו אלו שעמדו סביבי הבנתי שאני
ככל הנראה מסריח, אני חושב שלא התקלחתי כבר כמה ימים.
היום עבר כולו בקריאת עיתונים.

בלילה חלמתי שוב. סיירתי במפעל השוקולד של ווילי וונקה, לשמחתי
ווילי לא היה באותו היום, ווילי מפחיד אותי קצת, אולי כי אני
חושב על ג'וני דפ. במקום ג'וני, צ'רלי התפנה במיוחד בשבילי,
ונתן לי גם לטעום את המוצר האחרון שלהם, שמנת עם נוטלה, חום
שוקולד עם לבן שמנת, זה היה, איך לומר, זה היה אלוהי, זה היה
שמנוטלי, מתוק וחמוץ ואגוזים, בדיוק כמו שאני אוהב. שמנת עשרים
ושבע אחוז ונוטלה.
ואז התקרבנו ביחד לפס הייצור, ונהיה הרבה רעש ודיבורים מסביב.
וביקשתי מצ'רלי שיחליש את הסאונד אבל הוא בדיוק הלך. באסה.
עדיין הרגשתי את טעם השמנוטלה על בתחתית הלשון.

פקחתי עיניים, המעגל הקבוע מסביבי, מסדר אבירי המעגל, אפשר
לחשוב שאני באמצע אתר דולמנים עתיק ברמת הגולן או באירלנד,
סיבוב מתים חמישי.
אף אחד לא ביקר אותי לאורך כל היום. אז ישנתי רוב הזמן,
בצהריים שמתי לב שהזקן שלי התארך ושכנראה ירדתי קצת במשקל,
שווה להיות חולה לפעמים חשבתי. הזמן הולך כאן לאיבוד, נוזל
ונעלם עם האינפוזיה, יום מלטף לילה, אינפוזיה את הוריד, והחמצן
את הנחיריים, מקלחת, פיפי, חום פנימי, רוטינה.
התגעגתי לצמחים שלי. להתמתח במיטה בבוקר, התגעגתי לקפה של
הבוקר, לסיגריות המגולגלות, לסידור עם תקווה השכנה. התגעגתי
לכל מה שהיה החיים שלי מחוץ למחלקה.

לקראת הערב בקשתי מהתימנייה שתביא לי בלון חמצן נייד על-מנת
שאוכל להתקלח.
- "אתה צריך עזרה במקלחת?"  
- "מה, המ, את שואלת אם אני רוצה עזרה?"
- "כן."
- "אהה, אני, אני אחשוב על זה בסדר, עד שתחזרי עם הבלון,
אוקיי?"
- "בסדר גמור."  

אמרה והלכה. הרומני החשוד נעץ בי זוג עיניים מקנאות. בעודי
ממתין לבלון ולתימניה שתחזור הבנתי מהיכן אני מכיר אותו.
התקלחתי לבד, הייתי צריך להתרכז בעניין עם הרומני, וגם, כי אתם
יודעים, לא נעים. חשבתי שכשאשתחרר מבית החולים, בטוח אצטער על
כך שהתקלחתי לבד. בטוח.
נרדמתי.

חלמתי שאני שט במפרשית על גלגלים שאל התורן שלה חובר מפרש
ברזנט ענק עליו היה כתוב בגדול ובשחור ארבע מאות ועשרים, המפרש
פילח את מישורי המדבר שבהר הנגב, וראיתי בשמיים, ממש מעליו
עוזניית נגב שחורה וענקית מרחפת, ואז הבנתי שאני בכלל רכוב על
טרקטורון בדואי גנוב, שאני בעצמי גנבתי, שועט בעננת עשן ארבע
מאות ועשרימית נעימה, מתי הספקתי לגנוב? מתי הספקתי לעשן?
ומתוך הענן הלבן והרך, הקיפו אותי לפתע שוטרים רכובים על גמלים
עם שתי דבשות, הם משיגים אותי חשבתי ונבהלתי, לכול השוטרים היה
שפם של אברשה, והם לבשו מדים של הליגיון הירדני, וצעקו לי
בעברית "Cowboy, בוקר, תתעורר, בוקר," הלגיון הירדני מדבר
בעברית?

"בוקר טוב, בוקר טוב," סיבוב רופאים. שישי. עדיין לא משחררים
אותי.
טרקטורון בדואי גנוב? ארבע מאות ועשרים? גמלים? אתה גנוב?
אחרי ביקור הרופאים התחדדה בי ההבנה שהרומני אינו שוכב כאן
במקרה, וכנראה שלדוד-עובדיה יש יד בדבר. נזכרתי שלפני כמה ימים
שמעתי על בחור שהלך ברחוב ללא תנוך אוזנו, מה ששופך מעט אור על
בעיות השמיעה של שכני לחדר.
נרדמתי.

שוב התעוררתי מחלום, או לפחות כך חשבתי, התעוררות חלקית,
הרגשתי לחץ על הבטן והחזה, רואה שמעלי שוכב הרומני שאוחז בידי
הימנית ומחפש את האוזן שלי, הוא לחץ חזק את המרפק שלי לבטן
התחתונה, מביט בי במבט משונה ולוחש לי בקול רך "יש לך דופק
תשעים וחמש, תסתובב בבקשה רוצה מודדת חום פנימי." נרגעתי, זו
האחות, וזו רק עוד הזיה, הסתכלתי על הקווקאזית שלי בשלווה
סטואית מוזרה.
הסיפור עם הרומני מתחיל להריח לי רוח מזרחית. רוח חזקה.
ספרתי שוב טיפות אינפוזיה. נרדמתי בטיפה השש עשרה. כמובן.
בוקר, ושוב סיבוב רופאים. שביעי. חוש הטעם התחיל לחזור לעצמו,
רציתי סופגניית אשל, מלאה בנוטלה. רציתי סטייק אנטריקוט עם מלח
גס ופלפל שחור. די כבר, מת לצאת מכאן.

כשהסתיים הביקור הסטתי את הוילון המפריד ביני לבין הרומני
וגיליתי שהמיטה ריקה,
- "איפה האיש" שאלתי בלחץ את החייל שנשאר בחדר,
- "איפה הוא?"
- "אומרים שבלילה הוא מת, זיהום באוזן ובקיבה, לא ממש ברור,"
- "אתה בטוח?"
- "כן, זה מה שאמרה הקווקאזית בבוקר." הוסיף החייל והשתתק.

השבת השניה בבית החולים, עברה בלהג דיבורים בלתי פוסק,
"מומארידה," "אינפוזיה," "דיר באלכ," "הוג' ווג'," "שופת
עליכ," "נייט, דה, יופטפויומאט, ."
"ציפאצ'ה," "תעל הון יא-זלמה, תעל הון. אחות, אחות .. !"

"ג'הטם," אמר הנכד לסבתו במסדרון, "ג'הטם."

לא זוכר שנרדמתי וכנראה שגם לא חלמתי אבל הנה הוא הגיע, סיבוב
הרופאים השמיני. נס פח השמן, הרופא התורן אמר "אתה מתאושש, עוד
קצת, מבטיח שתזכה לעוד הרבה קרחצענים בחייך."

ועוד יום עבר ועוד לילה גם.
ועברו כבר יומיים מאז שהרומני נעלם, וכבר לא השתעלתי, הוציאו
לי את האינפוזיה והלכתי לשירותים לבד, והתקלחתי בלי בלון נייד,
אפילו יצאתי לסיורים איטיים במחלקה. וגם עישנתי קצת. רחוק
מהמחלקה. ברור, שלא יראו.
וכבר לא חלמתי. אני כנראה מחלים, כבר אין חלומות מוזרים.
מחלקת החלומות המוזרים נסגרה, שרלוק כבר לא נראה בין קירות
המחלקה.
"שלום, בוקר טוב, מה שלומך?" ביקור רופאים תשיעי.
שוחררתי.
הוחזרתי לשיגרה.

למחרת בבוקר חזרתי לסיור איטי בלול, באתי לראות בעיניים שהכל
בסדר עם התרנגולות של מעלה והגידולים של מטה.
בערב ישבתי עם דודובדיה באיזה פאב, דיברנו על המנהרה, תוך כדי
שאני מנסה להיפרד סופית מפנימית ג', מהפריחה בצוואר סביב המקום
בהם נחו צינורות החמצן ומשיטפי הדם בורידים בהם הוחדרה
האינפוזיה,
- "הייתי בצהריים בביקורת במחלקה, באתי להגיד לקווקאזית שלום
אבל אמרו שהיא חזרה לטביליסי," סיפרתי לדודובדיה ששוב היה
שיכור.
- "הרומני הלך, והקווקאזית עשתה אחלה עבודה", הוא אמר,
- "ששש עובדיה, ששש! אתה דפוק?" דודובדיה הסתכל עלי פיקח וחד
לפתע.
- "נעלמת לכמעט שבועיים מעל פני האדמה, שכחת בכלל שפגשת את
הרומני יומיים לפני שנכנסת למיון, מזל שהוא לא זיהה אותך,
ומישהו היה צריך לטפל בעניינים, לא?" הוא המשיך,
"ובינינו נראה לי שרק עכשיו הבנת לאן נכנסת. לולים של מטה זה
לא עסק ללולנים של מעלה." עובדיה קלט שהופתעתי והמשיך,
- "יא-זלמה, תבדוק טוב טוב איך אתה מתנהל מכאן והלאה, אתה צריך
לבחור בין החפיסות, או לבנה רגילה או זו הירוקה. תחליט!"