ושמונים שנה אחרי,
היא עדיין יושבת בכיסא הנדנדה,
מסתכלת מבעד לחלון של בית מתקלף.
וחלומות כבר אין לה,
תקוות כבר אין לה,
את הסבל היא בשקט סופגת.
את הרע, בקללה, אף אחד לא מבין,
כמה רעים, ונוראים,
הם חיים נצחיים.

וכך עברו להן עוד שמונים שנים,
שנים בודדות ואכזריות,
שנים שקרעו אותה מהמציאות,
שנים שהפכו אותה לזקנה, וזקנה
וזקנה...
שנים שהפכו את פניה למאה קמטים קטנים
ומשולבים, ולא יותר,
שנים שהפכו את שפתיה לשני קווים דקים ובודדים
בפניה העגומות,
שנים שמחקו את החיוך,
שנים שמחקו את האהבה,
וכל ניסיון שלה
להתאבדות
נכשל
ונורא לה בחיים,
ועכשיו היא יודעת
איך זה
בגהנום.