יום אחד פשוט הפסיקה לחייך.
בלי שום סיבה מיוחדת, שום דבר לא קרה. שום דבר לא עמד לקרות.
שום דבר עמד לא לקרות. היא עצמה הייתה מופתעת לראות שהיא לא
מחייכת. בהתחלה ממש, הופתעה שלא צחקה מהשטויות של תמיד, משהו
לא עבד שם, איפשהו בפנים משהו חרק. אז קודם כל, לפני שמישהו
ישים לב, ניסתה לברר עם עצמה מה קרה, הרי היה לה הכל...
לא, סליחה. אי אפשר להגיד שהיה לה הכל. הכל זה לא משהו שהיה
לה. מי שיש לו הכל לא מפסיק יום אחד פשוט לחייך. אפשר להגיד
אולי... לא, לא אולי, בטוח. אפשר להגיד במאה אחוזים בלי צל של
ספק שלא היה חסר לה כלום. הרי, מישהי שלא חסר לה כלום יכולה
להפסיק לחייך יום אחד, לא?!
ואז, פתאום, היא הרגישה אותה. לחה, מדגדגת, מציקה. תראי.
יצאתי. הצלחתי. את אפילו לא שמת לב ועכשיו את בוכה. אני לא
בוכה, מה פתאום, את רק דמעה אחת. אז הנה לך, עוד אחת.
ואלה לא היו דמעות משחררות, כאלה שבוכים אותן ופתאום הכל טיפה
יותר טוב. להפך, הן היו דמעות מעיקות, עם כל דמעה הרגישה יותר
ויותר פסימית, כאילו כלום כבר לא יהיה טוב, כאילו אין למה
להמשיך להילחם ולמחות בלי סוף. והתחושה בגרון רק מתעצמת. משהו
נתקע שם. איזה אבן או משהו. כואב לי.
ובאמת כאב לה.
והכי מצחיק שלא היה חסר לה כלום, אבל אי אפשר להגיד שהיה לה
הכול.
מתישהו הדמעות הפסיקו. לא שהמצב השתפר. עכשיו גם לבכות לא
הצליחה, היה לה יבש, בעיניים, בגרון, כמה שניסתה לא הצליחה
לבכות שוב, אפילו לא בכי משחרר. אבל משהו.
אבל החיוך, הוא, הוא לא חזר. כבר כמעט איבדה תקווה שיחזור
בכלל. ואז כבר התחילו לשים לב. איפה החיוך שלך? הנה. הנה הוא.
והיא אימצה קצת את השפתיים אל מעלה הלחיים, אפילו חשפה קצת
שיניים. אבל זה לא היה אמין במיוחד. זה חיוך זה?! זה מה שיש
לי, מצטערת.
ואז, כשחשבה שזה הסוף, פתאום הוא כבה. לא, לא פתאום, לא כמו
החיוך, את זה היא ראתה מגיע. ראתה, הרגישה. לאט לאט, אז עוד
הייתה לה תקווה. אולי בכל זאת הוא לא ייכבה, אולי יישאר לי צלם
האנוש הזה. אבל היא לא באמת האמינה בזה. היא המשיכה לנסות
לחייך, אבל זה לא עבד לה, היא לא באמת רצתה. האמת שככה היה
הרבה יותר פשוט. פשוט, אפור, משעמם, אבל פשוט. וכמובן עצוב.
וברגע שהשלימה עם העובדה הזאת, הוא כבה. היי, הכל בסדר? בטח,
למה שלא יהיה? לא יודע את נראית מוזר... כאילו... כאילו...
כאילו שאת בלי משקפיים ולא רואה כלום... לא... לא בדיוק...
יותר כאילו... כאילו משהו חסר לך בעיניים.
אה. כן. זה. פעם... פעם היה לי שם אור.
וזהו. זה כבר היה הסוף. מעכשיו רק יאוש אחד גדול. אבל מה כבר
יכלה לעשות? להתאבד? למה? הרי לא היה חסר לה כלום. כן, כלום
מלבד אור בעיניים וחיוך, אבל מסתבר שאלה לא נחשבים.
אז היא פשוט המשיכה אל האין סוף. והמשיכה. בלי לחייך. בלי
להרגיש. מוחה דמעות דמיוניות לעצמה.
והיא התאמנה שעות מול המראה עד שהצליחה לעוות את השרירים של
הלחיים וקצוות השפתיים כלפי מעלה כדי שייראה כמו חיוך. או
לפחות מספיק קרוב. וכשכולם ראו את השרירים של קצות השפתיים
מתרוממים אל מעלה הלחיים, התעלמו מהעיניים הריקניות ואמרו ששוב
הכל בסדר. כי זה היה פשוט יותר קל, ככה. וזהו. מאז לא חייכה
ולא הרגישה, והאור שכבה לא נדלק שוב. מה שהיה לה היו שרירים
בקצוות השפתיים שמתעוותים אל מעלה הלחיים ויוצרים דבר קרוב
מאוד לחיוך. והכי מוזר שזה קרה פתאום. בלי שמשהו קרה, בלי
שמשהו היה צריך לקרות, בלי שמשהו היה צריך לא לקרות. למרות
שאולי לא היה לה הכל, אבל בטח שלא היה חסר לה כלום.