דמטר, אולי תתני לה ללכת?
שחררי את לבו של אל מאוהב
כשעל כס פרספוני איננה מולכת
גווע שאול בייסורים של שרב

לב אמהות, אמנם, מי ידע?
אך חום אהבה שורף את העשב
נסי להבין, היא מזמן לא ילדה -
ובלבך לא תמיד מרושע הוא העצב...

דמטר, אומרים, השמש - ברכה
פרחים ושמיים צלולים
אך חום קיץ ארוך - הן רק אנחה
ממלט הוא מפי האלים

מוות בקור, אך גם באביב
יתארכו עד בלי די העתים
לאדמה חרוכה בסדקים מסביב
ופרחים שקומלים ומתים

דמטר, דמטר, תני לך לבכות
בדמעות של ברכה ושל הרס
ודעי, לבכייך - הם ששים לחכות  
בני אנוש, פרספוני והאדס.