רק כשהיא התפשטה פתאום הבנתי עד כמה אני לא מוכן לזה.
אנחנו כבר לא ילדים- אמרתי לעצמי.
אבל זה לא עזר.

באותו הסתיו אחרי מהפכה רצינית בלב שלי, אחרי ארבעה חודשים
של התעסקות אינטנסיבית בבדידות שלי- היא הגיעה.
ובלי הרבה שאלות הורידה ממני את האבק ויחד איתו את כל הכאב.

"מה קרה? אתה לא אוהב אותי?"
היא נגעה לי בפנים.
זה שרף.
ואני בתוך כל זה לא ידעתי מה לענות לה.

פתאום היא הייתה מאוד דומה לאולגה, בחורה שהייתה איתי ביסודי,
שבין שיעור לשיעור היינו הולכים ביחד לשירותים היא הייתה
מורידה את החולצה והייתי נוגע לה בציצי. כל כך אהבתי את התקופה
הזאת של להיות ביסודי, של להיות ילד קטן בלי בעיות בחיים. ילד
פשוט, שהשיא של היום שלו היה לגעת בציצי של אולגה בשירותים של
בית הספר בלי להתפס.
אבל זה לא קשור לעכשיו.
בעצם רק הקטע שפתאום היו לה פנים רוסיות הוא הקשור.
אבל בעצם גם זה לא כל כך קשור.

היא התחילה לבכות ופתאום הבנתי שאני בוהה בה כבר יותר מכמה
שניות ויחד עם ההבנה הזאת גם התחילה גם ההבנה שזה לא בסדר.
אמרתי לה שאני מצטער, חיבקתי אותה ואמרתי לה שאני אוהב אותה.
היא חייכה ושברה את כל מסיכת הדמעות שהצטברה לה על הפנים.

שכבנו.

בבוקר שפקחתי את העיניים היא שכבה לידי.
שברים של אור מהתריסים ריצדו את הגוף שלה ורק הפנים שלה
היו בתוך החושך. היא הייתה כל כך יפה.
פתאום הבנתי עד כמה אני באמת אוהב אותה
ואת איך שהיא עושה את הכל כל כך פשוט.
התקרבתי אליה עד שהרגשתי את החום שלה.
שלחתי יד, שמתי אותה על הציצי שלה ועצמתי עיניים.
הרגשתי טוב.
כל כך טוב.
ממש כמו פעם.