אני אוהב אותך בגלל שאת יפה. כה יפה שנשימתי נעתקת בראותי
אותך. את מדליקה בי אש זוהרת. בהינף-כנף את משנה את מי שאני
חושב שאני. פתאום מקיף אותי יופייך ומצווה עלי להיכנע.
אינני ממהר להסכים. אני תייר אשר עומד על דעתו, בלתי-כפיף ולא
מוכן לסור מעמדתו. אני חייל לבוש בלויי-סחבות מכוערים, צובע את
האופק בצבעים אפרפרים.
יופייך ממהר לחדור מתחת לעור, אל הלב, למצוא בו את זרע הטוב
ולמחוק את הרוע שאספתי אל חדרי-נשמתי. הרוע דבק בם כפיח שחור,
כאזוב נפלא.

אך יופייך חמקמק מכל סבון באמבטיה ליד. כמו ציפור הוא מחליף את
צבעיו וממהר להסתלק.
את לא טובה, לא עשית דבר בגינו ראוי שאוהב אותך, אבל אני כל-כך
אוהב וזה לא יוצא ממני. ימים שלמים אני תוהה אם עשיתי את הדבר
הנכון שאמרתי לך כל זאת.
את צוחקת ואמרת שעשיתי דבר נכון שפניתי דווקא אלייך עם החומר
הזה. את אומרת שאת יודעת מה לעשות איתו, ובאמת, דמיינתי אותך
עירומה לא-פעם.

אתה צוחק? אני דמיינתי אותך ערום אלף פעם. עירום, אני מתקן,
עירום. עירום את אומרת-צוחקת. את כל-כך לבבית כשאת מהפנטת,
כל-כך זהבית כשאת נכספת. קוסמת. את אולי לא טובה
אבל
אני אוהב אותך בגלל שקרן-שמש מצאה בך את סופה בלב סופה.
בגלל שאש שרפה ספסל בגן שלך ואיש לא ראה.
בגלל שאמא שלך נשבעה שאם תהיה לה בת, בתה תביט בכל העולם
כמבתוך בועה ולא תהיה לה בבואה, וגם אם תיכנע, לא יהיה זה סוף
הנבואה.

רק בגלל שאת יפה!