י"ב בחשון 2030


מליוני עיניים נוצצות זרחו אלי באותו הלילה.
אחזתי למיכל חזק חזק את היד, כדי שלא תברח ממני מבין עשרות
אלפי האנשים שהיו פרושים לפנינו. נרות דלקו זה על גבי זה,
מציירים תמונות ברורות לא ברורות על המדרכה. הכיכר הייתה
מפוצצת באנשים.
אני ומיכל חיכינו לפסטיבל הזה כבר מהשנה שעברה, העיתונים היו
מלאים בפרסומים. האמנים הטובים ביותר מגיעים אך ורק לשם באותו
היום, וכל ההופעות בארץ מושבתות. דוכנים על גבי דוכנים של שתיה
וצמידים מחוטי רקמה עבודת יד. כשעברנו ליד אחד, איזה מוכר
תמהוני צעק לנו "שניים בעשר!", אז הלכנו להסתכל ובסוף גם יצאנו
עם צמיד חברות, שסימל את האהבה שלנו או משהו כזה. זה לפחות מה
שמיכל אמרה.
המשכנו ללכת, ואנשים חילקו לנו סטיקרים מכל הסוגים, והמשרד
לבטיחות בדרכים ניצל את האירוע לחלק שלטי נהג חדש לנוער.
פסטיבל שלם רק לנו, והכל היה בחינם.

ילדה קטנה החזיקה יד לאם, והאם הניחה זר על רצפה מטונפת.
מיכל הביטה בילדה ומיד הביטה בי, כאילו מתחננת שאיצור גם לה
אחת כזו. הסתכלתי עליה במבט של
'ברגע שתתני לי, אולי נוכל גם בסופו של דבר להשיג אחת כזו
משלנו'. היא חייכה אלי, והמשכנו ללכת.
אמנים עולים ויורדים מהבמה, שרים שירי עצבות ורגשות מציפים את
החלל הריק, ושמיים זרועי כוכבים מבשרים לנו את השעה. תפסתי
בפניה של מיכל ונישקתי אותה בפינת ספסל שעמד בקצה הכיכר.
מסביבנו נערים לבושי מדים בצבע חאקי עברו זה על פני זה וחיבקו
אחד את השני כאילו לא ראו זה את זה שנים. היה אפשר לראות
שהכירו דרך תנועת הנוער, והפסטיבל היה עוד דרך להפגש.
גם אני ומיכל נפגשנו ככה. לי היה סרט אדום וחולצה כחולה, ולה
הייתה עניבה ירוקה ומכנסי חאקי. באותו הפסטיבל שנתיים קודם,
רקדנו לצלילים של זמר לבוש שחורים.
לא עברו חמש דקות וכבר הדלקנו נרות יחד והחלפנו מספרי טלפונים.


פוליטיקאים עלו וירדו מהבמה בין זמר לזמר, ומבוגרים זרקו
קללות. אמהות כיסו אזניהם של ילדים שהכירו את הקללות האלו יותר
טוב מכל אחד אחר. כל אחד שמלאו לו יותר משישים הסתובב בפסטיבל
כאילו עולמו נפל עליו. אנחנו, לעומתם, לא הפסקנו לחייך.
אני, מיכל, הצמידים והכוכבים.

כשהודיעו על סיומן של ההופעות, פרץ מבין ההמון שיכור והתחיל
להתרוצץ ולצרוח "פסטירבין, פסטירבין! זה מה שעשיתם מזה..."
חיבקתי חזק חזק את מיכל, כדי שהשיכור לא יפגע בה והתקרבנו
לראות על מה כל המהומה. הוא החל לרוץ ולפזר פליירים צבעוניים
עם כתובית גדולה שכתוב עליה "פסטירבין" ותמונה של איש בהיר עור
ועיניים כחולות. אף אחד לא הכיר את האיש מלבד כמה מבוגרים
שהנהנו לאות הסכמה, והשוטרים פיזרו את כולנו. הוא מלמל משהו על
רצח, ועל זה שהפכו עצרת לפסטיבל. הוא כתב "יצחק" מנרות זכרון
והחל לכבות את כל הנרות שציירו תמונות ברורות לא ברורות על
המדרכה.
התחיל להיות קר. זוגות זוגות התכרבלו על המדרכות, ואני ומיכל
ביניהם.  

בסביבות שתיים ההמון החל להתפזר. פסטיבל של יום אחד.
אנשים מכל קצוות הארץ מגיעים. ילדים, תנועות נוער, חיילים
ומבוגרים. מליוני עיניים נוצצות זרחו אלי באותו הלילה. חלקם
בוכים, ואף אחד לא יודע למה, אולי סמים, אולי עצבות. רובם
מאושרים, פוגשים חברים ומדליקים נרות בשביל האווירה. מחר כל
הארץ תדבר על זה. ואני ומיכל ניזכר כמה שהיה לנו טוב. היא
תזכיר לי בדרכה הצינית שהשיכור הרס לה את האווירה, ואני אבטיח
לה שבשנה הבאה אפצה אותה בטבעת מאחד הדוכנים.