על בניין של קלפים בחשש מהלכת
ממשב רוח קל - יתפרק ויאבד.
ואני, במכלול עוד שזורה ושייכת
אך הרוח נושבת, שורקת: לבד.

לבדי
חזיונות אפלה לי בראתי,
כך נברא העולם בידי אל מיומן.
אשתוקק להבין, אך לשאול לא ידעתי
ואשים מבטחי בטיבו של הזמן.

וקסמיו של הזמן אפפוני בין רגע
צרורות של עבר מכוסים באבק.
מהווה לא אוכל שוב לצאת ללא פגע;
בזרוע עתיד אז אותי הוא חבק.

חבק? לא!
- הגיח פתאום ובשקט
טווה את רשתו מחוטים נצחיים.
הקירות אטומים ועודני שותקת,
מי יתנני בחירה
ואבחר בחיים.