המוות צופן ברובו הרבה שאלות. אני לא יודע מי אמר את הביטוי
הזה, אבל הוא ממש נכון. גם אחרי שאתה מת ואתה מחכה במסדרון
ארוך  אל הלא נודע. על מה אני מדבר? ברגע זה אני לא יודע. ברגע
זה אני פשוט יושב על כיסא במסדרון העצום שהשתרע לפני. אני יודע
שאני מחכה לראיון שנוגע להמשך דרכי אבל ברצינות!
אני פה למעלה! לא אמור להיות פה שירות יותר טוב?! חשבתי שחדרי
ההמתנה לרופאים למטה היו גרועים. זאת בעצם אחת מהסיבות שאני
נמצא כאן עכשיו. בשביל שחיכיתי יותר מדי. מצד שני, זאת לא
הייתה אשמתי שחיכיתי שם יותר מדי. היו שם הרבה יותר מדי אנשים
שהגיעו לפני והבעיות שלהם היו לא פחות חמורות.
נו טוב.
אולי הגזמתי.
אני מת.
אבל מאיפה יכולתי לדעת?
אני עוד זוכר את אותו בוקר של היום האחרון בחיי...
אף אחד לא חושב על זה ככה אף פעם.
אתה אף פעם לא מתעורר בידיעה שאתה תמות באותו יום.
אני כבר יודע מה אני הייתי עושה לא הייתי יודע שאני בעוד מספר
שעות מאותו רגע הייתי הולך למות...
קודם כל, הייתי הולך לבקר את ההורים בבית הקטן והחביב שלהם.
תמיד אהבתי את המקום בו הם גרו. כה חביב ושליו. כמה זמן לא
הייתי בו...
הייתי הולך ברחוב ומברך אנשים, נותן לקבצנים שטרות של 50 ש"ח,
ואולי אפילו עושה איזה ג'וגינג לאיזו שעה...
אבל מי חושב על כל זה? אם באותו יום מישהו היה ניגש אלי ושואל
אותי: "אתה יודע שיש סיכוי שתמות אפילו היום?" הייתי מעיף לו
סטירה. אני לא צריך אנשים כאלה שיגרמו לי לחשוב על דברים כאלה.
מצד שני, אני כאן עכשיו... מסתכל על מסת האנשים שהצטופפה במרכז
המסדרון או שישבה בצדדיו. אנשים זרים, שונים וצבעוניים. רובם
לא נראו זקנים כל כך. הסקתי שלא יכול להיות שכל כך הרבה אנשים
לא מתו מוות טבעי ושחייבת להיות לזה סיבה מיוחדת.
אני מסתכל איך כל עשר שניות נשמע צפצוף קל שקורא למספר הבא
ללכת בהמשך המסדרון לעבר הלא נודע. אני כבר ניסיתי. כל פעם
שהתקדמתי לעבר המקום אליו כל האנשים שהגיע תורם הלכו בריזת רוח
שהגיעה משום מקום דחפה אותי אחורה.
הצמרמורת שעברה בגופי רמזה לי שלא כדאי לי לנסות להמשיך
להתקדם, אז חזרתי.
זה מוזר לחשוב על זה. תור המתנה למוות. זה ממש טיפשי לחשוב על
כזה דבר... לנסות לחפש ירחונים שיהיה אפשר לקרוא בזמן שאתה
מחכה לדעת מה קורה עם נשמתך.
מזכיר לי בצורה מסוימת את הדרך בה מתתי.
זה קצת אירוני בדרך מסוימת - למות אצל רופא. אפילו שלא מתתי
אצלו בעיקרון, מתתי בחדר המתנה ככה שלדעתי זה נחשב.
אני זוכר שלקחתי את המספר וחיכיתי לתורי. בדיקת עיניים. אין
לזה בכלל קשר להתקפת לב שהייתה לי מספר דקות אחרי זה כאשר
התכופפתי להרים את ירחון נאשיונל גיאוגרפיק שהיה בתוך סלסלה.
פשוט שיעמם לי כשהמתנתי אז החלטתי לקחת את העיתון הזה...
העיתון שהרג אותי, אפשר לומר.
אני לא יכול לתאר את ההרגשה של מוות. יכול להיות שאם היו יורים
בי הייתי מרגיש אחרת, אבל מה שמרגישים במקרה של התקפת לב זה
כאב. כאב כל כך גדול עד שברגע אחד כל העולם נעלם ואתה רואה את
הכאב. אתה לפתע מגלה שהכאב הוא בעצם יצור מוחשי שנמצא לידך
ומתענג על הייסורים שאתה חש באותו רגע נתון. כל פעם ששמעתי את
קולו האכזרי של הכאב הוא רק העצים את שליטתו ועטף אותי. הוא
אמר לי: "תשתחרר! תן לי לקחת אותך!". וידעתי שאני לא יכול שלא
להיכנע לאויב החזק ביותר בעולם. נתתי לו להשתלט עלי, ובבת אחת
הכל נעלם.
מה שבאמת קרה - אני לא יודע. אני משער שנפלתי באמצע חדר ההמתנה
ולקחו אותי ישר לטיפול נמרץ. מה שהם לא עשו, זה לא עזר. אני רק
מקווה שהם לא התעללו יותר מדי בגוף שלי או משהו.
מה קרה אחרי שמתתי? הרגשתי מרחף לגמרי. אני באמת ריחפתי אחרי
אבחנה קצרה, אבל אני גם הייתי שיכור. לא היה איכפת לי מכלום,
הבנתי שנגמרו לי הצרות ושהתחילו לי חיים חדשים... אה ההיפך...?
אה למי איכפת, הייתי בטריפ.
קשה להאמין שמוות בעצם מהווה הקלה בשביל אנשים מסוימים.
והתפלאתי שאני עצמי הרגשתי ככה. דווקא לא היו לי כל כך הרבה
בעיות...
אבל באותו רגע לא חשבתי על זה בכלל. חשבתי שאני בתוך בלון ענק
שפשוט עולה ועולה, אבל בפנים ניקר בי הפחד העמוק שהוא הולך
להתפוצץ.
ואז זה באמת קרה.
שמעתי רעש אדיר שאי אפשר לתאר לאוזן אנוש, פשוט אי אפשר -
ואיבדתי את כושר הראייה שלי.
...התעוררתי כאן. על הכיסא בו אני יושב, מחזיק את המספר שעל
פיו אני אכנס לראות מה יקרה איתי הלאה.
הדבר הראשון שחשבתי עליו כשהתעוררתי זה: "איך לעזאזל ראיתי אם
אני מת? איך לעזאזל אני עדיין רואה? למה יש לי גוף...?"
נו טוב. אני משער שאת התשובות האלה אני אגלה רק כשיגיע תור...
"דינג!!! מספר 23447534676!" נשמע קול צורם שכבר הספקתי להתרגל
אליו. זה אני. עכשיו תורי להיכנס.
בעוד דקות ספורות אני אכנס לדעת מה הולך להיות צפון בגורלי
להבא... אתם בטח גם מעונינים לדעת  נכון?... אז בואו נראה...
נראה... נראה... נראה... נראה... נראה... נראה...

"נראה שהוא גמור", אמרה האחות כהן.
"כן... נרדם באמצע בדיקת עיניים, פעם ראשונה שאני רואה כזה
דבר", השיב ד"ר אברהמוב.
-"להעיר אותו?"
-"לא... תשימי אותו בעדינות בחדר המתנה. תגידי למי שנמצאת
בקבלה לשים עין עליו".
האחות כבר ניגשה לקחת את הגוף שהיה מוטל על המיטה ולפתע היא
נרתעה.
-"אמא!" היא זעקה.
-"מה קרה?" נפעם הד"ר.
-"תסתכל על ההבעה הקפואה שיש לו על הפנים! הייתי מוכנה להישבע
שהוא מת!"
-"בחייך, היינו שמים לב אם הוא היה מת באמצע הבדיקה, נכון?"
השיב הד"ר בלגלוג ותוך כך שם יד על חזהו של המטופל, ובדק
דפיקות לב.
...ועד מהרה, פניו של הד"ר החווירו.