ופעם, כשהיינו ילדים
היית אוחזת בידי ולא עוזבת
ומילים צבעוניות אל תוך אוזני לוחשת
איך, שכשנגדל אז נתחתן ונעשה גם ילדים
(ואז הסמקת)
ולקטנה נקרא בשם של חודשים
תלוי מתי היא תיוולד
(זה את אמרת)
ויהיו לה שיערות כה ארוכות
(כמו שחלמת)
וזהובות - כשדות חיטה
ופעם, כשהיינו ילדים
היית נושפת על סביון לבן עם אלף שיערות
ואני בועות סבון, שקופות שקופות ועגולות
והאופק - כאילו מישהו תפר את השמים והים בחוט שקוף
איך כשהיינו ילדים הכל היה פחות דחוף
אז תגידי לי, לאן הן נעלמו המנגינות
ומי ברא את הירח
ואם אפשר בחלומות לעוף רחוק רחוק
אולי נשכיר לנו מחר כדור פורח
ואז נצבע את העולם שוב בשלל צבעים
אולי נחיה רק לדקה ב"כשהיינו ילדים"
ודני, עם כלבו החום והגדול
שאת כל כך פחדת
ואיך שהוא קינא, ואיך חצינו בטיסה
פרדסים של תפוחים ואהבה
היית אוחזת בידי ולא עוזבת
ודמעה גדולה גדולה היתה חוצה את לחייך
אבל בין עצב ועצבות - היה רק אושר בעינייך
אז תגידי לי, לאן הן נעלמו המנגינות
ומי ברא את אלוהים
ולמה אי אפשר רק לשעה להיות שוב ילדים
ומי אוחז כעת ידייך ומגלה את כל רזייך
אולי ננשוף שוב על סביון לבן עם אלף שערות
ולאויר נפריח יחד בועות סבון גדולות גדולות
ואת תגידי לי מילים, שלא שמעתי כבר שנים
וזה יכאב מעט פחות לראות את העולם נגמר
מין זיכרון כזה ישן על שדות חיטה
מין זיכרון כזה מוזר.
