המרור
שגירדה סבתי לקראת הפסח משורש עז של חזרת
לבן היה. נטול
סלק.
אדי החריפות עדיין חודרים מבעד
ומעכלים חריצים בזכרונותיי.

כשהייתה הצנצנת עוברת
סגורה ומהודקת
אל
פני המסובים,
נעתקה להם נשימתם,
מן החריפות המכה,
ולא הייתה חוזרת עד אשר
שחררה עינם דמעה,
לזכר
מה, שמן הראוי היה
לזכור.

וכשהייתה הצנצנת נפתחת
בקצהו האחד של השולחן
והחזרת שעשתה סבתי לקראת הפסח,
לבנה, ללא סלק,
פגשה את אוויר נשימתם
של המסובים,
הייתה פורחת להם נישמתם
ומרחפת במדבר,
ולא חוזרת
עד אשר תכה בסלע
ותחטא חטאו של משה במדבר,
ולכשיראו עיניהם שוב
את שולחן
הסדר, בארץ המובטחת, יידעו
המסובים, שנס ארע אותם
גדול משל משה, שלא זכה.

וכשהיו אוחזים המסובים פיסת מצה
ועליה החזרת
לבנה, ללא סלק,
מרור שעשתה סבתי
לקראת הפסח,
וכשהיו דוחפים אותה פיסת מצה אל פיהם,
היה נשפך להם דמם.
והם הכבש השחוט,
אשר דמו סימן פתחי
בתי היהודים,
והם רואים את רוח האלוקים
   פוסחת את דמם
ולא חוזר להם דמם,
ולבנים היו יושבים הם לשולחן
לקראת הפסח.