מחר הוא יום הדין.
מחר היום שבו יוחלט אם אושלך לגיהנום
או אפול לזרועותיו המחבקות של גן העדן.
מחר יתנפצו כל תקוותי וחלומותי על האושר,
מחר יצעק ליבי ויסרב להתגבר,
מחר אפול לתהום שיגיונותי,
מחר אצעד עם מלאכי השאול אל עבר פסגת תחלואי הנפשיים,
אוכיח לעולם כי אינני מסוגלת או רוצה להתגבר.
ממחר אבכה בקברי כשמעלי שכבות של חול
המפרידות ביני לבין העולם,
נפשי תשכון עמוק עמוק באדמה ותצעד כאחת מן המתים-
בעוד גופי יהלך על פני הקרקע, נושם, מתנהג, מחייך
ונלחם מלחמותיו,   אך ככלי ריק.
ככלי נגינה ללא המוסיקה הבוקעת מתוכו.