כל האותיות נהפכו למילים,
כל הקטנים נהפכו לגדולים,
ואצלי בלב הכל נשאר אותו דבר,
לב שלם - תמיד הוא נשבר.

האיילות מחפשות את הקשת,
שבדרך כלל בא אחרי גשם הכאב.
אבל היא לא מגיעה, ובגללה
מרגיש כל טיפה כאילו מלחמה.

בחוץ יש גשם - ומה יש בפנים?
הענן כיסה את האושר,
ואנחנו ישנים.

חשבתי שהדמעות יוציאו את העצב -
אבל הם רק הראו לי כמה חזק החוסר אונים
אני מפחד שהמעגל נסגר לתמיד
שלא נחזור - כמו שבדר כלל קורה בעתיד.

אנחנו עתידיים להיפגש בהווה
אבל של מי?