מתכווצת במיטה, כל השרירים כואבים לי, הגיטרות מדממות שירים
שלא אנגן. האצבעות שלי לא נותנות לי לכתוב, גם הראש לא.
קשה לי לנשום, כל נשימה חותכת כמו נייר עירום ממילים, כמו
עיניים עירומות ממבטים.
1...2...3... התכווצות. התכווצות. התכווצות. אני רוצה לצרוח,
אבל אין לי מספיק אוויר. רוצה לקום, אבל הכאב נמתח, ונמתח
ונמתח.
השפה מדממת ורק השיער נעים ורך, עם ריח של שמפו פרחים ודבש
וחלב ושקדים וגם הרבה תמימות.

שותפתי לחדר לא מתעוררת מהאנקות שלי. היא ישנה טוב, ישנה שקט
ועמוק. והיא בטח חולמת על ארמונות מכסף וזהב מזויף עם אבני חן
מתפרקות ויהלומי זכוכית. ארמון עם המון חדרים ומראות שמשקפות
רק מה שהיא רוצה לראות וגם...
התכווצות. התכווצות. התכווצות.
אלוהים, קח אותי עכשיו.

הזמנים קופצים קדימה ואחורה ואין לי שליטה בהם. אתמול אני אהיה
האדם הכי מאושר בעולם. מחר הייתי נערה רזה ובהירה עם זרועות
דקיקות ועיניים נוצצות. בהווה השפתיים שלי אדומות ומדממות, אבל
ההווה הזה רק זמני.

קרה לך פעם שלא ידעת להבדיל בין מציאות לחלום?

הנשימה שלי שטחית ולא סדירה, אני נאבקת על נשימה עמוקה אבל לא
מצליחה. שיזדיינו הסיגריות הצרפתיות האלה. מה חשבתי לעצמי?
אם הייתי דייג הייתי יכולה לראות את הים כל יום. לקחת איתי
משקפת ולחצות את האופק בדמיון. ואז גם הייתי יכולה לכתוב הרבה,
כמו כולם, על כנפיים וכמה שכייף לעוף.
הייתי יכולה לכתוב שירים עם מילים כמו "לשזור" ו- "בתוליות".

"את חדשה כאן? רוצה שאקח אותך לסיור קטן? אקח אותך לכל
המקומות האסורים, אראה לך את הדרך לברוח. נלך לשחק בבאולינג
מעץ וניראה מה המטורפים חושבים על השפיות המדומה שלנו. את
מטורפת בדיוק כמוני. נישאר כאן לנצח."

הכאב קצת נרגע, אני מנסה להסדיר את הנשימה שלי. לפעמים אני
מנסה לחשוב שאולי אלו רק התקפים, אבל לא. זו אני. ולפעמים אני
כל כך עצמי עד שאני חייבת סטירת לחי שתוציא אותי מהמחשבות שלי.
לפני שאני שוקעת עמוק מדי, אני צריכה לצאת.
לפעמים אני שוכחת למה באמת לקחתי בקבוק שלם של אספירין עם
וודקה. איפה היה בקבוק הסודה שתמיד יש בו מים רגילים?
בסך הכל כאב לי הראש, אמרתי לך.

לפעמים אני רוצה שתקחי את ידי ונברח מכאן רק שתינו. אבל אז את
שוכחת את השם שלי. וחוץ מזה, את כל כך רעה.

אני חריגה, משוגעת, לא נורמאלית, יש מליון דרכים לתאר את
הייחודיות שלי. מטורפת, קוקו, דפוקה בשכל, חיה בעולם מזוין
משלה, שרוטה על כל הראש. המחשבות שלי עמוקות יותר והזמנים אצלי
מטושטשים יותר. לפעמים קצת קשה לי להבדיל בין "טוב" ל"רע".
הרופאים - הפסיכיאטרים - פסיכולוגים בשקל - אנשים מתסכלים עם
אישה שתלטנית וזין קטן - מתוסכלי חיים - עלובי נפש- חרטטנים
אבחנו אותי כ"בעלת הפרעה גבולית", שזו הגדרה מטומטמת שבטח
אפילו הם לא יודעים את המשמעות שלה.
"נוטה להתמסר בקלות" (מתירנית)
"נוטה לדיכאונות"
אני מתקשה לישון ולפעמים גם לנשום. אני מתמכרת לאנשים שפוגעים
בי ויותר מהכל אני מבולבלת. באתי לכאן בשביל לנוח. באתי לכאן
בשביל שקט ובינתיים המחשבות שלי צורחות כל כך חזק שבא לי שוב
למות.

אז זהו? את כבר לא אוהבת אותי?

איך אני אמורה להבריא אם אני אפילו לא מבינה את המחלה שלי? איך
אני אמורה להשתנות אם אני לא מבינה מה לא בסדר? למה רק חלק
מהאנשים מצליחים לראות אנשים סגולים? למה קשה לך להבין שבסך
הכל כאב לי הראש?
כואב לי הראש.

כשאת מסתכלת בי בעיניים הקפואות האלה שלך, אני לא מצליחה שלא
להתפתל. אין לך לב, את קרה יותר מקרח. את משתמשת בגוף שלך כמו
בנשק, במילים שלך כמו ברציחות קטנות. אני שונאת אותך אבל לא
יכולה בלעדייך.

לאחרונה גיליתי שאושר הוא מצרך נדיר. אני לא מכירה אנשים
מאושרים. לו יכולתי, היום בארוחת הצהריים בקפטריה הייתי מזמינה
ספגטי בלי רוטב, כוס מים וגלולה קטנה של אושר. כל יום אחרי
האוכל אנחנו עומדות בתור וצריכות לבלוע כדורים. אני כבר יודעת
איך לעבוד על האחיות ולגרום להן להאמין שבלעתי את ה"תרופה"
שלי, כשבעצם לא. לפני כמה זמן, בלעתי כדור שינה. הכל נהיה עמום
והצבעים נמרחו. הרגשתי שוב שאין לי שליטה בזמנים, שהמשקל בגוף
שלי לא מתחלק באופן שווה. כל כך כאב לי הראש. זו הייתה התחושה
הכי דומה לאושר שאני זוכרת שחוויתי אי פעם.

"הלילה אנחנו בורחות. רק את ואני."

אני כבר כמעט מצליחה לנשום.