יש משהו עצור בתוכי.. אינני יודע מה הוא. בועט, חובט בי, קורע
אותו מבפנים.

ברור שהוא מנסה להתשחרר. אך הוא כבול, לא מרצונו, לא מרצוני,
בתוכי.

הוא זועק, צורח, בשקט לגמרי. כך שאיש, חוץ ממני, אינו יכול
לשמוע. הוא קורא לי בכל רגע שרק הוא יכול. כל זמן שיש לו מספיק
כוחות לכך. את מרבית הכוחות שלו, הוא משקיע, כשאני איתם. בועט,
צורח, מנסה להכאיב. אולי יראו. אך שום דבר אינו עוזר לו. הו
לא. ההתמודדות הזו, הפעם, היא שלי.

ועדיין, אינני מבין מה הוא. מי הוא? מהם רצונותיו? למה אינני
יכול לשחררו, כמו שעשיתי לכל שאר הצרות שבאו. לכל הדברים
שהעציבו אותי. לכל מה שהפריע לי. אינני מוכן לעוד קרב, שאצטרך
להקריב לו קורבנות כה רבים. לא רוצה להקריב. לא רוצה להילחם.
רוצה שקט נפשי. אחת ולתמיד. לא רוצה להשתנות. אינני שווה את
הכאב, את ההקרבה. כל העולם הזה מחליא אותי. ההתנהגות שלי
מחליאה אותי, אך אינני רוצה לשנותה כבר. במקום, אני משדל אנשים
לשנות את מה שמפריע להם בעצמם. מוביל אותם באותם שבילים
רדופי-שדים שהובלתי את עצמי, לא לפני זמן רב. והאם אני רוצה
לגרום שנאה עצמית חזקה כל-כך לכל אלו שאני אוהב? המניעים שלי
הם טהורים, אם נשאר משהו כזה, בעולם המזרוגג שלנו. אפילו הדם
שלנו כבר מלוכלך. דם, החומר הטהור ביקום. גם הוא כבר איננו
טהור.

המים? הם מזוהמים כבר זמן רב מדיי. מה נשאר טהור בעולמנו?
ילדים? מה פתאום. הם נחשפים היום, כבר מגיל קטן, לכל השנאה
בעולם שלנו. איך אחותי הקטנה מבינה כל כך הרבה בפיגועים? למה
היא לא יכולה לחיות כמו ילדה רגילה, שכל מה שהיא יודעת זה
בובות ומשחקים, והתוכנית האהובה עליה היא ברני, ולא החדשות? אז
מה נשאר לנו פה טהור באמת? ההנאה שלנו לעשות משהו? לא. היא
תמיד מעורבת באינטרסים שאנו מנסים כה חזק להסתיר. כל מילה שאנו
מוציאים מהפה, "בספונטניות", מתוכננת בקפידה בראשנו, כך גם כל
נשימה שלנו. הכל. אין דבר טהור בעולם. מתי לאחרונה עשיתי משהו
הנחשב "טהור"? אינני יודע. אינני מבטיח שעשיתי, אם פעם, מעשה
כזה. אולי זו היא אינה אשמתי, שיצאתי כך, אם העולם הוא כזה?
האנשים בעולם הזה, מסוגלים, בקלות רבה להוציא אותי משליטתי.
מהשפיות שלי, אם הן קיימות בכלל. אינני שולט בכלום. שפיותי,
שכנראה שאיננה קיימת, לא שווה הרבה. כל המאמצים שלי לא שווים
כלום. עוד ציון טוב או פחות טוב?

הצלחה בחיים? זה לא מה שיוביל לזה. כל ילד בטוח שהוא יהיה
לפחות מדען גרעין שיהיה גדול. או איזה אסטרונאוט, או מישהו
מפורסם. טוחנים לנו את זה בשכל מרגע הלידה. אתה צריך להיות
מוצלח. אתה צריך כך, וכך, וצריך להצליח בחיים. אך מה היא
הצלחה? אף אחד אינו יודע. יותר מדיי סימני שאלה שאינני מסוגל,
כמו כולם, לענות עליהם. סתם תהיות שלא שוות כלום. מחר אסתכל על
זה ואחשוב לי- כמה זבל אני מסוגל להוציא מהראש שלי בזמן כל כך
קצר. מחשבות עמוקות, אעלק. כמותן גם המילים הגבוהות והכתיבה
הטובה שלי. אינני חכם בכלל. פוטנציאל? גם לא ממש. אם היה לי
אחד כזה, הוא מזמן כבר היה מנוצל.  שכל? לכולם יש אותו. אז
אצלי השימוש מעט גבוה יותר. ועדיין, אינני מצליח בכלום.

אני לא מסוגל להושיב את עצמי וללמוד. אינני מסוגל לכלום, פשוט
כלום.

מה אני שווה בכלל? לעזאזל, בחיים לא אהיה טוב במשהו. אני יודע
להפליג. אני יודע לרכב על אופניים. גם לנגן. לכתוב, לא שזהו
עיסוק מוצלח, אך לא ניתן לדבר על האחרים כמוצלחים גם כן.

אינני מסוגל להקדיש מעצמי למשהו אחד. למטרה אחת. עושה קצת
מהכל. בחיים לא אדע להפליג ברמה גבוהה מספיק, בחיים לא אדע
לרכב על אופניים טוב מספיק. ברור שבחיים לא אדע לנגן מספיק
טוב, או לכתוב משהו שאוכל להתסכל עליו ואהיה מרוצה לגמרי, או
שאנשים אחרים יהיו מרוצים ממנו.

בחיים לא אדע את כל מה שברצוני לדעת. בחיים לא אספיק הכל.
ואולי הכל מוקדם מדיי?

15 שנים אני מעביר פה, בקושי, וכבר יש לי כל כך הרבה דברים
להגיד. מה יקרה בגיל 20? 30?

אנשים בגילי הולכים למסיבות, מתעניינים באופנה, ואוהבים לשמוע
מוסיקה טראנס. לכתוב בשגיעוט קטיוו (הטעויות במקור, משום מה)
זה הכי מגניב, ללבוש בגדים ב- 1000 שקל, אך להגיד שתלבושת
אחידה זה חשוב בגלל המצב הכלכלי הקשה של אנשים זה הכי באופנה.


אין שכל, אין דאגות. הם יהיו תמיד מאושרים בחייהם. חלקם גם
יצליחו מאוד. ואני? אני תמיד אשאר עם התהיות הלא-קשורות הללו.
אני רוצה להיות מסוגל לזרוק הכל. את כל מה שיש לי. להיות מסוגל
להגיד לא. לא לתת לאינטרסים שלי לפגוע בעצמי, בהתנהגותי. לא
להיות שחצן מדיי. לא להיות יהיר. ללמוד כל זמן שזה מתאפשר לי.
להנות מכל מה שאני עושה. להצליח. לחשוב. לנשום. שהלב יתכווץ
ויתרחב מאתיים פעמים בדקה. שאהיה עייף עד שלא אוכל ללכת. אך
אינני מסוגל לכך. אשאר לשבת פה ולהתבכיין כמו ילדה קטנה.