איני יודע אם אי פעם מישהו הרגיש תחושה כה חזקה. להישאב פנימה.
כוחך פשוט שואב אותי פנימה. איני מצליח להחזיק. אני נשאב יותר
ויותר אל תוכך. מדהימה אותי כל פעם מחדש, השנינות, הציניות,
האכפתיות, האהבה של כולם. לא משנה מה תוציאי מפיך, תמיד זה
ישמע כדברי חכמה ונועם. תמיד יצחקו מבדיחותייך. רציתי כל-כך
להיות את. כמוך. בדיוק. שיאהבו אותי.

תאהבו אותי! אני רוצה להיות כמוך. להיות נאהב ונערץ על ידי
רבים. שיאהבו אותי. שיתקשרו אליי. שיתעניינו באמת ובתמים
בשלומי. שיסתובבו סביבי שאעשה פרצוף חמוץ, שיחבקוני. שלא יפנו
אליי עורף. רוצה תשומת לב.

ושוב. יוצא שאני חושב עלייך. כמה מושלמת את. חברים רבים
ואוהבים. מוסיקה טובה. חכמה, שכל. מה עוד צריך לבקש? הכל כה
מושלם. קסמייך האישיים שואבים אותי לתוכך, שוב. רגיל אני
להיפתח לפנייך כאילו הנך עצמי. הייתי רגיל לציניות ולהערות
הנאצה. התרגלתי לכך שאינך מחזירה טלפונים. התרגלתי לשלוח
אימיילים כל כמה ימים, בשביל שתחזירי לי אימייל אחרי חודש, עם
שתיים-שלוש מילים.

הרי, את ילדה עסוקה. רק לראות אותך היה גורם לי לחיוך. ובכלל,
כשדיברת איתי ולא הוצאת שום דבר מרשע או ציני מפיך, היה בכלל
אחד הימים הטובים שלי.

נהנתי להיות שחקן במשחקך. רציתי להיות נשלט. רק לקבל תשומת לב
ממך.

איני יודע מה בא קודם, התפוצצות בועתך, או התעוררותי, יציאתי
מהעיוורון. אך אני יודע שברגע אחד, הבנתי שזה לא זה. לא. בכלל
לא.

אינך זוהרת בכלל. חברייך זרקו אותך, לאחר שהבינו שגם הם כלים
במשחקך. אינך חכמה כל-כך, אין לך בעצם כלום, חוץ מעצמך.

גם את עצמך כבר אין לך, לאחר שנשאבת למשחק שלך. כלום. ריקנות.
אין מסוגלת להגיע לעצמך, כי הלבשת לעצמך שכבות כה רבות, עד
שאינך יודעת היכן להציג מה. מתבלבלת בין דמויותייך הרבות.

אך עדיין, כל יום מחדש מרגיש אני כאילו שאני מתנהג כמוך. כה
זנותי ומרשע. כה ציני. ואולי עקב כך כולם עוזבים?

כל פעם שהנני אומר משהו שמזכיר לי אותך, חלחלה עוברת בגופי
וצמרמורת מכה בערפי. הפסקתי לדבר איתך. הפסקתי להתעניין
בשלומך. נמאס לי מהמשחקים הללו. נמאס לי מה-א-אכפתיות.
מהאנוכיות. מה-so called  שנינות.


וכנראה שאעשה כך גם איתך.