כל מה שהתאמצתי עבורו. כל מה שזמן כה רב עמלתי בשביל לשנות.
הכל חוזר אחורה.

הכל. דבר אינו נשאר פה. אני היחיד שנאשר. לבדי. להתמודד,
בשנית, עם הכל.

כמה עוד כח אצטרך להשקיע בשביל להיות מרוצה. הרי, בחיים לא
להיות מרוצה. כמו תחרות אופניים, על כביש שאינו נגמר.

רוכבים,
ורוכבים,
ורוכבים,
ורוכבים,

עד הסוף, שאינו.

ואז,
חוזרים  
הכל      
שוב                  
מהתחלה.

וחוזר חלילה. והמסלול עצמו הוא ללא סוף. מתחילים כאשר נולדים.
ולעולם לא מפסיקים.

בדרך כלל, רוכבים עם עוד אנשים. כאשר הנך מלא אנרגיה, אתה רוכב
ראשון. שובר את הרוח לשאר חבריך. כאשר אתה מתעייף, מישהו מחליף
אותך, ומשימתך קלה יוותר. תמיד יש מישהו שמכתיב את הקצב
הבסיסי. אתה בוחר אם להאיץ מעט, להאט מעט, אך תמיד תהיה בתוך
קבוצה, לאורך הדרך.

וכשרוכבים לבד, אתה מכתיב לעצמך את הקצב. הנך חייב להתאמץ
במידה רבה כל הזמן. אין אף פעם מישהו שישמור עליך מהמכוניות
בכביש. שישבור מפניך את הרוח. שיעצור ויכין איתך אוכל. שינוח
איתך. הנך לבד. במחשבות, במעשים.

לא כל הרוכבים טובים. זה ברור. לא יכולה להיות קבוצה מושלמת.
בכל כלל - יש יוצא מן הכלל. יש את אלו המפזרים מסמרים במסלול
שלך. שיחתכו לך את הכבלים של הברקסים.

מוסווים הם טוב מדיי, מכדי שתוכל להבחין בהם. לעיתים הם נמצאים
בקבוצתך, לעיתים אפילו יותר מאחד בקבוצה. לעיתים הם מתאחדים
להם לקבוצה משלהם, ולעיתים הם רוכבים עם אדם אחד, או נחים בצד
הדרך. אוגרים כוח בשביל הפגיעה הבאה.

ולאורך כל הדרך, פוגש אתה קבוצות-קבוצות של רוכבים. חלקם
רוכבים זמן רב עם חבריהם.

חלקם הכירו רק עתה, אך מוכנים לרכב ביחד, מכיוון שזה כמעט בלתי
אפשר לרכב לבד. או שתשתגע נפשית, או שתמות פיסית. אפשר, כמובן,
גם וגם.

קשה. קשה לרכב לבד. במסלול שנגמר, וודאית, במותך. או ב"מות"
השביל, שמוביל, אוטומאטית, למותך גם כן. אין מרחק קבוע שצריך
לגמוע. אין מסלול קבוע. כל אחד בוחר את הדרך שלו, את המסלול
שלו, את קושיו. את מרחקו, בכל רגע נתון.

רוב האנשים רוכבים ביחד, בקבוצות, עד הסיום, למרות שאין ממש
כזה. ככל שעובר הזמן, הקבוצות מידלדלות יותר ויותר, אך במקומן
באות קבוצות חדשות יותר, טריות יותר, שיניעו את העולם.

וחלקם,
רוכבים לבד.