לנשום. פנימה. החוצה. פנימה. החוצה. מרגיש את הראש שלי מתפוצץ.
הדופק שלי בסביבות ה-190, ואפילו לא זזתי מהמיטה. אני קודח
מחום, אבל קופא. מבפנים. מבחוץ. מכל הכיוונים.

לנשום. פנימה. החוצה. פנימה. החוצה. לקחת נשימה עמוקה. להירגע.
זה יעבור בקרוב. אני שם את ידיי על הרקות, ומרגיש את דפיקות
הראש.

פתחתי את עיניי. האור מסנוור אותי. בקושי רואה משהו. טשטוש
מוחלט. כאב עצום.

לנשום. פנימה. החוצה. פנימה. החוצה. לקחת עוד נשימה עמוקה.
כאשר מתקשים לנשום, כל הסחות הדעת מתבטלות. שום דבר אינו מסיח
את דעתך מהפעולה היחידה והחשובה ביותר. לנשום. כמובן, שלאחר
שנגמר הבלאגן, לחץ הדם יורד, החום יורד גם כן. הקור, שהיה,
נשאר. גם הבדידות.

אך עדיין, אתה במצב ללא הסחות דעת. זמן קצר מאוד, שצריך לדעת
לנצל היטב.

חכמים לפניי כבר אמרו, "הזמן קצר והמלאכה מרובה". זמן כה קצר
ללא הסחות דעת. רק אתה ומחשבותיך, עד אינסופן. צריך ללמוד לנצל
זמן זה. כאמור, המחשבות הן עד אינסוף, אך צריך למצוא סדר
עדיפויות. צריך להחליט.

כל עלייה בחום כזו שווה את הזמן המועט והצלול. אינני יכול
להגיד שאני מפיק הנאה מרובה מלשכב במיטה, לרתוח, ולנסות בקושי
לנשום, אך הזמן המועט שלאחר מכן, אם יודעים לנצלו טוב, בהחלט
שווה את הסבל הרב.

בתחילה, הייתי מקבל "התקפים" אלו פעם ביום. כשהתפתחה המחלה, הם
התפתחו. התארכו. הפכו לתכופים יותר. כל "התקף" כזה, למרות שלא
היה ממש התקף, היה גורם לי לתהיות קיומיות. לאחר זמן מה
ה"התקפים" קרו לעיתים כה תכופות שידעתי להתחיל להשתמש בזמן חסר
הסחות הדעת עוד במהלך הנשימה העמוקה. לא אגיד שלא הייתי צריך
להתאמץ, אך כאמור, זה היה שווה את כל המאמץ.

איני חושב שאי פעם הגעתי לכאלו מחשבות ממצות, ואיני חושב
שאוכל, בדרך כלשהי, להיות צלול באותה מידה שהייתי.
הייתי שוכב במיטתי ומתחיל לבכות, חרישית. לא היו אלו דמעות
יפות וגדולות, שהיו זולגות על כל לחיי מבלי להסיר את האיפור,
כמו בסרטים. היה זה נורא יותר. כל דמעה, הייתה מסירה עוד שכבה
קטנה, עוד חלקיק-מסכה. אך יותר מכך, כל דמעה הייתה מסירה אבן
גדולה, שהייתה מסתירה את הדרך לאינסוף.

הייתי מגיע למיצוי מוחלט של הדברים. ללא כל שאלות פילוסופיות
חסרות משמעות. הגעתי לשורה התחתונה. למה שבאמת חשוב. בכיתי. לא
היו אלו דמעות גדולות מעוגלות ויפות.

היו אלו דמעות קטנות. מסכנות. שקשה היה לי כ"כ להוציאן. אנרגיה
כה רבה השקעתי, בשביל להשתחרר. התחלתי לשחרר את הפתח לאינסוף
שבי, ובשביל לעשות כך, אצטרך להזיז עוד אינסוף אבנים, גדולות,
וקטנות. אך בסוף, במעמקי נשמתי, אהיה משוחרר.