"מה אלה?"
"סימנים לטיפשותי ולנסיון בריחתי הנלוז."
"מה זאת אומרת?"
"..."

"אתה מרוצה מהכלוב שלך?", סובבתי את ראשי.
"אני לא נמצא בכלוב."
"אבל אתה כן, אתה יודע, מעטפת הפחמן שלך..."
"אההה, הגוף שלי!"
"אם כך אתה קורא לו."
"ולמה את קוראת לו 'כלוב'?"
"כי אני כלואה ולא מצליחה לצאת."
"למה את מתכוונת?"
"אני לא יכולה לצאת, מה לא ברור?"
"מה, ניסית?"
סובבתי את שאר הגוף, טעמי נוחות.
היא הפשילה את שרוולה והראתה את הסימנים הסגולים, החרוטים עמוק
בבשרה.
"למה עשית את זה לעצמך?"
"ניסיון בריחה, לא עבד כמו שקיוויתי."
"היה לי חבר פעם שהיה עושה את זה. הוא מתחרט עד היום."
"אני לא, זה עזר במקצת, הקל."
"באיזה מובן?"
"אני לא יודעת."
"אז איך זה הקל?"
"לא יודעת, פשוט הקל."
"אני עדיין חושב שזה אידיוטי."
"אז אינך האיש אשר אני מחפשת."
"את מי את מחפשת?"
"לא משנה מי, אבל חשוב שהוא ירצה ללכת איתי."
"לאן?"
"כל מקום שארצה."
לא ידעתי מה קרה שם, אבל משהו בי נדלק, היא הזכירה לי מישהי
שאיבדתי פעם, המבט העצוב שלה, העיניים הכחולות שלה, השיער
החלק, אדמדם, הגובה.
זה היה מוזר, היא הזכירה לי מישהי אבל לא הצלחתי לזכור מי.
"תני לי דוגמא, לאן?"
"מגדלי וורמאנס." [המגדלים הגבוהים ביותר במערכת השמש, 1200
מטר מעל פני אוראנוס, בדיוק הנקודת בקוטב.]
"למה את רוצה להגיע למגדלים?"
"נסיון בריחה אחרון", חיוך חמוץ הופיע על פניה.
עוד לא בדיוק היו לי רעיונות, אבל כבר התחלתי להיזכר.
"את נראית רעבה, תני לי להזמין אותך למשהו לשתות, אולי אוכל?"
היא הנהנה.
היא אכלה, מהר, אבל בנימוס ובאלגנטיות.
זה היה כמו לראות חתול צד זיקית.
מזנק מהר, משתולל, אפילו שהוא והיא יודעים שאין לה סיכוי גם אם
הוא יעבוד לאט לאט.
היא אכלה בסביבות ה-700 גרם בשר ואז התיישבה אחורה וליטפה את
בטנה כמי שלא אכל ימים רבים וסוף סוף קיבל אוכל.
"אז את רוצה להגיע למגדלים?"
"כן."
"אני יכול לעזור, אבל אני צריך לדעת לאיזו מטרה."
"אני רוצה לברוח."
"מה זאת אומרת? באיזה מובן?"
"בוא איתי ואראה לך."
תפסנו מונית.
זה היה מוזר, היא לא אכלה ימים, או לפחות כך נראה, אבל הייתה
לה כמות כסף נאה ביותר.
היא לקחה אותי לבניין גבוה, אבל לא יותר מדי.
אולי חמישים מטר בגובה.
"מה אנחנו עושים פה?"
"אני רוצה להראות לך את ניסיון הבריחה האחרון שלי."
כבר התחלתי לקלוט לאן זה מוביל.
"מפה?"
"אתה קולט מהר."
עכשיו הבנתי את מי הזכירה לי, והבנתי למה היא רוצה להגיע
למגדלים.
אבל זה לא היה הגיוני, היא מתה לפני שתיים עשרה שנים.
הייתי בהלוויה.
את החודשים הבאים ביליתי בלנסות לשכנע אותה לא, אבל היא לא
נכנעה, התחלתי להרגיש קירבה, יותר חזקה אפילו ממה שהיה לי
אליה.
אפילו התחלתי לחתוך את עצמי, כמוה, לא יודע למה.
זה הפחיד אותי, לא רציתי לאבד אותה.
החלטתי לקחת אותה וללכת איתה.
אז הטסתי אותה לשם.
הדגם החדש שקניתי הביא אותנו תוך שלוש שעות, איך אני אהבתי את
החלליות של קראייזלר, תמיד טובים.
הגענו.
לא ידעתי מה לעשות, אי אפשר לפרוש עכשיו.
עלינו לגג.
"את בטוחה שאת רוצה?"
"כן, אין אפשרות אחרת עכשיו, אתה לא שומע?"
שמעתי, שמעתי טוב.
היא התחילה לרוץ.
גם אני, אינסטנקטיבית.
היא עברה את הקצה.
אני עצרתי בזמן.
היא צעקה, וגם אני.
נפלתי על בירכיי.
הדמעות לא היו רגילות.
הן היו חומציות, לא בגלל הזיהום, הן היו המרות ביותר שאפשר, הן
חרכו את עורי, השאירו צלקות קטנות ובלתי נראות, אבל הן היו
שם.
מישהו תפס אותי מתחת לבית השחי.
לא הסתכלתי, ידעתי מי זה.
הלכתי בלי להגיד דבר.
את השנה הבאה ביליתי בבית.
לא יצאתי בשביל כלום, אפילו לא בשביל הלוויה שלה, אם בכלל
הייתה.
אחרי שנה החלטתי שהגיע הזמן לשינוי, אבל בשביל לא לשנות מהר
מדי הלכתי למקום בו פגשתי אותה.
ישבתי כמעט שעתיים בלי לעשות כלום.
הרגשתי יד על הכתף.
"מה אלה?"
"סימנים לטיפשותי ולנסיון בריחתי הנלוז."
"מה זאת אומרת?"
הסתובבתי.
היא הזכירה לי מישהי שהכרתי פעם, ידעתי מי, אבל לא אמרתי.
"את מרוצה מהכלוב שלך?" שאלתי.