הורדתי את הכלב. הלכתי למטה.
אבל יש כאן רגע אחר.
זהו הרגע בו הזמזום הופך לחלש,
בשר לנשימת סוכר, פלומה דקה של נקביות עמומה,
חמקמקה בהברותיה, שקל לפספס בתוך המזגן, המערכת, השעון,
המאורר.
בנגוד לאסקימואים אנו יודעים פחות
ופחות מילים עד שזה נצב מול הפרצוף.
כרגע אני מתכרבל. הלו? שלום! כך רואים פיות.
זהו קבוע פרופרוק, פחדו של הרקבון.
הוא מתדלדל עד שאורו
החלש עד השתנקות מגלף את עצמותיה כחימר גופה. עצם
ארוכה סביבה נחה ספירלת תפרי ים ובשר, מריחה מבגדיה משמש חמה.
אם מראות היו דליקות, זה היה הדבר שהיא.
אש מטא-חזרתית, מתעברת, מתרחצת בהדי עשן ושמן,
ואני, בלא יותר מכמה קריאות ביניים בין צטוטים.
יש ממנה שעוד לא נכתבו לספר, עוד לא נלכדו על ידי דמויים. פחות
ופחות מלים כשזה נצב מול הפרצוף.
היא כאן באוויר עכשיו, אתם מבינים, יש לה חובות,
בשר הריח המתוק, הקלוש של חובה
חשל יחד אתי תחת הפלורסנט, כל הבימ-באמ-בומ הזה בינינו.
ימצאו אותי.
נוקשה, אדום-דבדבן, מסמיק במבוכה לטירוף.
לא שלי, לא שלי,אבל אני אסיים לאסוף.
תופס, דוחף, מצמיד, התגובה האנושית היחידה בתחלת האלף.
מצמיד מאותה סיבה שהיא נצמדת וננעצת.
חור נשימה נוסף בין מתכת לבשר.
לעזוב, לחצות שמי פלורסנט באקורדים וגשרים,
לרכוב כמו כנפיים מחוץ לחלון ולשורות של עמודי רחוב,
להמות ולהיכמר, והיא ואני מוסיקה מוחלטת.
