[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שחר אור
/
ימי ראשית העומר

"ואת יודעת מה הכי שנאתי?" שאלה אותי, כשהיא משכשכת את רגליה
בבריכה הקטנה, מי המעיין הקפואים בשעת בוקר מוקדמת זו זולגים
בין אצבעות רגליה וגורמים לי להסתמרר מקור "הכי שנאתי שכל שנה
זה יצא בפסח, היומולדת שלי. אמא שלי תמיד התעקשה להכין עוגת
קוקוס כשרה, ואני שנאתי אותה, ואת העוגה, ואת כל המעמד."

"אם ככה, אז איך זה בעצם שאת עדיין אוכלת כשר בפסח?" שאלתי "זה
ממש מזמין שתתפקרי".

היא חשבה, נשענת לאחור על מרצפות האבן, מפנה את פניה אל השמש
שעמדה לזרוח בקרוב, וכשחשבה - חשבתי גם אני.

חשבתי על הערב הקודם, אותו בילינו בחורשת אקליפטוסים קטנה ליד
חולות ניצנים, מקשיבים לקולות שבקעו מהרמקולים הגדולים כהכנה
לפסטיבל המתוכנן ליום למחרת.

את הילדים השכבנו בקושי, שניהם היו רווי אנרגיה מהגלגולים
שעברו בדיונה הענקית, מהחול שהציק בכל קפלי הגוף, מחווית השינה
באוהל בשק שינה, ובכלל מן החיים, והקולות מן הרמקולים לא עזרו
להם להרגע. בסבלנות, ובעזרת הרבה שירי ערש, הצלחתי להרגיע
ולנמנם אותם.

אחרי שהילדים של שנינו נרדמו יצאנו החוצה לשבת ליד הגזיה
הקטנה, ולאורה סיפרנו בדיחות עד שהתה יהיה מוכן. יואב חיקה את
ההודי שהופיע על גבי השלטים שפירסמו את הפסטיבל, ובכל פעם שקד
קידה ואמר: "בומבמלה" במבטא הודי הצחיק אותנו מחדש.  אילן
הפליג בגוזמאות על הטיול שערך בהודו אחרי הצבא, ואני ורינת
פרשנו ידיים סביב לכוסות התה, והקשבנו. רינת החמיאה לי על
השירה, והתחלנו להשוות את שירי הערש ששרו לכל אחד מאיתנו
בילדותו. אחר כך בחושך התקרבנו, סיפרנו דברים שהפכו אישיים
יותר ויותר ככל שהלילה העמיק, ובני הזוג פרשו לשקי השינה שלהם
באוהל לצד הילדים.

"אם מדברים על הודו, קראת פעם את הקאמה סוטרה?" שאלתי אותה.

"לא. אבל הסתכלתי על התמונות." אמרה, והתגלגלה מצחוק, מאושרת
מן החידוד. "יופי של כלים יש להם, להודים, ופוזות שיכולות
לשעשע כל אשה."

"אני לא חושבת. כלומר, אני חושבת שלא. זאת אומרת, נראה לי שמה
שחשוב זה לא הכלי אלא הרגש שעומד מאחוריו. וזאת הסיבה שאשה
יכולה להיות מאושרת גם עם אשה אחרת, בכלל בלי כלי שיהיה בכל
הבלגן הזה. "

השתררה דממה לא קצרה. החושך נעשה כבד מרגע לרגע.

"אני לא בקטע של נשים." אמרה רינת לבסוף. "ניסיתי פעם ולא עבד
לי בכלל."

עכשיו הייתה הדממה עמוקה עוד יותר, ומלאה רשרושים של אי
נוחות.

"לא התכוונתי לרמוז או להציע כלום." הסברתי במהירות, והוספתי
שכבר מאוחר וכדאי שנלך לישון. התפזרנו בדממה לאוהלים
המשפחתיים, כל אחת וערמות החול אותן היא אוספת בארון שלה.

הכרתי את רינת כבר כמעט שנה, היכרות שטחית של שלום-שלום, בדומה
להיכרות שלי עם שאר ההורים של הילדים בגן. רק בשבועות
האחרונים, אחרי שנקעתי את הרגל, ניצלתי אותה לטרמפים עד הגן
כדי לאסוף משם את הילדים, והתחלנו לדבר מעט יותר.

מפה לשם התברר שגם המשפחה שלה מתכננת לצאת לנגב בפסח, ומכאן
היה אך טבעי לשאול אותה אם ברצונה לאחד תוכניות ולצרף כוחות.
זה נשמע כמו מבצע צבאי, אורגן ותוכנן בידי המוחות המבריקים של
אלופינו, ובכל זאת הנה אנחנו כאן, ומוחותינו המבריקים מעבר
לגדר. ולא שיש לי תלונות, חופש מהילדים הוא חופש מהילדים, גם
אם תוכנן בקפדנות שנבלה איתם.

תכנון היום השני של הטיול קבע להגיע למסלול בנחל הבשור, וממנו
לנחות לשינה בפארק הבשור. נסענו לאורך שולי הנחל, עוצרים כל
כמה דקות להסתכל על השרקרקים שעפו בצניחות תלולות ונסקו שוב
מעלה במהירות. התעכבנו לקטוף שיבולים שעדיין לא התמלאו כמו שהן
עושות אצלנו בצפון, וללעוס אותן תוך צפייה בקומביין קוצר
בשוליה של שמורת הטבע. קני הסוף והאשלים יצרו בערוץ הנחל תבנית
שלא הצלחתי לנתח: למה הם גדלים דווקא שם? למה נראה  כאילו
האשלים נמשכים לבני מינם, וקני הסוף מאוגדים אף הם בקבוצה?
אילו היו כאן שתי סביבות גידול שונות ניתן היה להבין את
ההפרדה, אבל לא כך היה.

כשניסיתי לשאול את רינת, הסתכלה עלי במבט מוזר. "זה בכלל לא
כמו שאת מתארת. את מקצינה דברים. הנה שם, את רואה? יש שם פסים
של אשלים ושל סופים, אחד בתוך השני. הם בכלל לא מופרדים."

שתקתי. אולי צדקה, אולי ההפרדה קיימת רק בעיני המתבונן, וכל
אדם מבחין במה שציפה מראש לראות, כך שאין לקרוא בין השיטין את
שאין ביניהן.

"תראי מה זה." יואב עצר את המכונית לצד פרדס וכולנו הסתכלנו
בהתפעלות. החקלאים באזור הזה בחרו בשיטה טבעית היסטורית להגנה
על עציהם מפני פולשים וגנבים, ושתלו סביב לפרדס קקטוסים כגדר
חיה.

"תחשבי איזה מסכן מי ששתל אותם. לעבור אחד אחד, לחפור בורות
בחום הזה, ועוד להדקר בלי חשבון." אילן הציני כרגיל.

"אני חושבת דווקא על הקקטוסים, וכמה הם מסכנים שהם לא נותנים
לאף אחד הזדמנות להתקרב אליהם. אלו חיים בודדים נורא." עניתי
לו, אבל דווקא רינת היא זו שלטשה בי עיניים כתגובה, בצורה
אינטנסיבית כל כך עד שהסמקתי והסתובבתי, לא מבינה כלל מה היא
מנסה לומר.

בסוף המסלול עברנו בגשר תלוי להולכי רגל שנמתח מעל לנחל הבשור,
מתנדנדים באויר עד בחילה, ועד לצדו השני של הואדי, שעל גדתו
עלינו לראות את האנדרטה שהוקמה לזכר השניים שנפלו לתהום במקום
זה. קראתי את השלט שהוצב על גבי האנדרטה: הנאהבים והנעימים
בחייהם ובמותם לא נפרדו, ותהיתי לעצמי איך עבר הביטוי הזה
גילגול מימי התנ"ך ועד ימינו. היום כשאני נתקלת בו מיד קופצות
לי לראש מחשבות שבמרכזן המלה נאהבים.

"רוצה לקפוץ איתי לתהום, שגם לנו יקימו אנדרטה מהממת כזאת?"
רינת הגיעה מאחורי, מושיטה לי יד בהזמנה, חיוך תמים על שפתיה.

"לא, אני לא, התהום הזו מפחידה אותי." התחלתי לגמגם, ואז שקלתי
שוב את ההסתברויות. "או, את צוחקת איתי. צוחקת עלי." היא
התחילה לצחוק, ואחרי זמן קצר הצטרפתי, מוחלת על כבודי. התגובה
המבוהלת שלי אכן הייתה לא במקום.

השעה כבר התחילה להיות מאוחרת, כיוון ששני הגברים רצו לקחת את
הילדים לראות מטוסים במוזיאון חיל האוויר בחצרים, וככל שניסיתי
לשכנע אותם שמחר יום חדש ואין מה למהר, ושהנגב לא מקום כל כך
קטן, וחצרים במרחק של חצי שעה נסיעה לפחות, לא הצלחתי. יואב
לקח אותי הצידה והסביר שבעצם הם רוצים לקנות לרינת עוגת יום
הולדת ולחגוג לה בערב, ותפקידי בכוח הוא להנעים לה את הזמן עד
שיחזרו מן המשימה. הרמתי ידיים. חינוך גברים מגודלים הוא
פרוייקט שהתייאשתי ממנו לפני זמן רב.

נסענו לפארק הבשור, שילמנו מראש על הזכות לנטות את אוהלינו
במקום בו נבחר, ווידאנו שניתן יהיה להכנס גם בשעת ערב מאוחרת
יחסית אל הפארק. שוטטנו עד שמצאנו מקום מושלם: כר דשא סמוך
לברז מים, רחוק מקהל, רחוק מן העולם. ויכוח קצר האם הם יכולים
לקחת את שתי המכוניות כדי שלא יריבו מי ינהג, או שאחת מהן
צריכה להשאר אצלנו עם כל הציוד.

"אתן יכולות לחכות כאן, אנחנו נחזור בסביבות שמונה. תשמרו מקום
ואל תאכלו יותר מדי ממתקים." חתכו ונסעו.

הסתכלנו אחת על השניה, והנהנו. לחכות? לשם מה?

הלכנו להסתובב בפארק. כשהגענו לדשא נקי במיוחד הוצאתי את הכדור
ששלפתי קודם מתא המטען, והתחלנו להתמסר. נהניתי מהתחושה
המחוספסת של הכדור בכף היד, מהריכוז שבנסיון לתפוס אותו ככל
שהתרחקנו כדי להקשות את האתגר. אחר כך התחלנו להתמסר תוך כדי
ריצה, מדי פעם צוחקות, מועדות נופלות וצוחקות שוב, עד שקרסנו
חסרות נשימה על הדשא.

"את יודעת," אמרה רינת "במידה מסויימת הרבה יותר קל לשחק בכדור
עם אשה. גברים תמיד חשים צורך לנצח בכל משחק שמשחקים איתם,
וילדים לומדים מהר מאד שכל משחק הוא בעצם תחרות".

"טוב, אבל זה באמת ככה, לא?" עניתי, כמעט מבינה אותה, אבל לא
לחלוטין. "כמו שרצנו עכשיו. כדי שיהיה יותר קשה".

"אבל עשינו את זה ביחד, כי לשתינו זה כיף, ולא כדי להקשות אחת
על השניה. זו לא תחרות."

"טוב, אז עכשיו, אשה אחת,  בואי תחרות עד למכונית, מי מקימה
ראשונה את הערסל".

רצנו, והיא השיגה אותי בקלות, אבל הייתה צריכה לחכות עד שאפתח
לה את המכונית, וגם אז התברר שלי יש יתרון מכריע משום שהערסל
שלהם נשאר במכונית שלהם, בעוד שהערסל שלנו נותר בידי.

"אפשר להתנדנד בתורות." אמרתי כשראיתי את הפרצוף שלה מתקמט.
קשרנו את הערסל בין שני עצים, כך שהגובה שלו יהיה שלושים
סנטימטרים מעל לדשא, ואם יקרעו החבלים לא נחבל קשות. רינת,
הקלה מבין שתינו, עלתה ראשונה, חשש קל מתוח בין שפתיה, נשענה
לאחור בזהירות, והתחילה להתנדנד.

"זה עובד נהדר." הכריזה וחייכה אלי. "עכשיו בואי גם את."

אבל איך? והאם הוא יחזיק מעמד במשקל של שתיים?

"נו, תפסיקי לדאוג. בואי. את לא באמת רוצה להשאר בחוץ ולהסתכל
עלי נהנית לבד, נכון?"

האמת היא שלא היה אכפת לי להסתכל עליה. הריצה גרמה לחולצה שלה
להדבק אל העור, ומתאר החזיה היה ברור מבעד לבד שנעשה שקוף
מרטיבות. אבל כנראה שהמבטים שלי גרמו לה אי נוחות, אחרת לא
הייתה מבקשת. השפלתי עיניים.

"טוב, תעשי לי מקום, נמלה אחת."

רינת זזה במעלה הערסל, מאפשרת לי להצטרף בזהירות.

"למה נמלה?" התעניינה.

"לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה ולמד." עניתי לה מיד. "אז אני
לומדת ממך."

"אני חושבת שיותר מתאים שאת תהיי עכבישה, ולא נמלה, תראי כמה
רגלים יש לך." הניחה את הרגלים שלה בין אלו שלי והזיזה את
אצבעותיה, על מנת לדמות את פרוק הרגלים בו מדובר.

המהירות שבה נזרקתי לעולם אחר הממה אותי. מחווה פשוטה מתוך
ילדותיות טהורה, בה היינו שקועות שתינו בשעה האחרונה, הפכה
פתאום בתרגום לקוי של הגוף שלי למחווה בעלת סימנים אירוטיים
מובהקים. חום הירך שבקע מהמכנסיים הקצרים של רינת חדר לכפות
רגלי, וכפות הרגלים שלה נגעו בפנים ירכי. הנשימה שלי הלכה
והתקצרה, הקרקפת שלי מלאה עיקצוצים, וכפות הידיים שלי כמהו
לגעת בעור שלה. רציתי ללקק את השפתיים שלה ולהתחכך בבהונות שלה
הנוגעות במפשעתי עד שיבואו ברק ורעם להפריד בינינו.

"רינת." כיחכחתי בעדינות. "לא כך כך נוח לי עם ה..." כיחכוח
נוסף "את יכולה להזיז קצת את האצבעות שלך משם?"

היא הרימה ראש, הסתכלה עלי במשך כמה שניות, שוקלת את תשובתה,
ואז הסתובבה על הערסל, כך שרגליה בקצהו, וראשה מונח בין רגלי.

"כן, את צודקת. ככה באמת יותר נוח. ככה יש לי משענת כרית נוחה
לראש, וככה גם את נראית כמו גי'רפה, עם ראש גבוה ורגלים
ארוכות. אני הולכת לישון." הכריזה.

לא, דוקא לא היה לי יותר נוח. הראש שלה נשען בדיוק על שיער
הערווה שלי, והפריע לי מאד מאד ללכת לישון. שלחתי יד ללטף את
התלתלים שעל ירכי, ושמעתי את נשימתה השלווה. יכול להיות שהיא
כבר נרדמה? אלוהים, איך אפשר כל כך מהר? עצמתי עיניים וניסיתי
לחשוב על דברים שקשורים בעבודה, בילדים, ביואב. אבל איכשהו תוך
זמן קצר כל המחשבות ההגונות תמיד קיבלו תפנית אל התלתלים שתחת
ידי, לפנים שהם מכסים, ולפנטזיות על אותם פנים קבורים עמוק בין
ירכי.

מחשבות שנעשו עוד יותר נואשות כשרינת הסתובבה בשנתה, הניחה את
ראשה על ירכי ואגרופה מקופל ליד לחיה, בתנועה שכמו נותרה
מהימים בהם הייתה תינוקת ומצצה אצבע. יכולתי לחוש את האגרוף
מתדפק על שערי, ולא יכולתי לעצור את תגובות הגוף.

כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שידעתי אשה. כל כך הרבה זמן וכל
כך הרבה תשוקה אצורה.

לא ניסיתי לעצור עוד את המחשבות, והחלטתי לתת להן לזרום. לחלום
על כף היד שלה מלטפת אותי וחודרת אלי אצבע אחר אצבע, בעוד היא
רוכבת על ירכי והשמש מאחריה מסנוורת ועוטפת אותה בהילה,
השפתיים שלה נפשקות לתת לאוויר עוד הזדמנות להכנס לריאות לפני
שיהפך לשריקת קיטור בשחרור לחץ.

"יאללה נמלה בואי. צריך להכין לגדוד ארוחת ערב." רינת אמרה,
מתהפכת מתוך הערסל והופכת אותי מטה ביחד איתה.

"הכל בסדר? את אדומה נורא. אולי תשתי קצת מים? בטח שכבת יותר
מדי זמן בשמש, אשכנזית אחת."

הנהנתי. שתיתי. המעבר מעולם הפנטזיה למציאות היה חד מדי בשבילי
הפעם. שתיתי שוב, לאט יותר. הדופק עדיין היה מהיר, אבל התמתן
לאיטו.

"מה את רוצה שנכין, חובבת חמץ שלי? סנדביצ'ים כמו אתמול בערב,
או שנתפרע ונכין קורנפלקס עם חלב עמיד?"

אני חשבתי דווקא להציע לנסות משהו יותר יצירתי, ואז הגיע
הצלצול. רינת ענתה לסלולרי. במשך שתי דקות שמעתי רק: "כן?"
ו"איך זה קרה?" ו"מה תעשו?" ומתי נראה אתכם?" כשהיא מהסה אותי
בכף יד פתוחה מתנודדת באוויר שמשמעותה: תהיי בשקט ותני לי לסדר
את העניינים.

לבסוף ניתקה.

"טוב, אז מה בא לך לאכול הערב? הגדוד נשאר מחוץ לשער." גיחכה
אל פי הנפער בדאגה. "לא, הם בסדר גמור, אבל השער של הפארק כבר
נעול, והם לא יכולים להכנס עם המכונית, ולא רוצים ללכת עד לכאן
ברגל ולהשאיר אותה בחוץ. לא תאמיני כמה קללות אילן יכול לשפוך
ברומנית. הם כבר הזמינו מקום להם ולילדים בלינה הכפרית באחד
המושבים פה באזור, כולל ארוחת בוקר וג'אקוזי. ובבוקר יאספו
אותנו, בשמונה אפס אפס יציאה. זהו, הכל טוב ותודה רבה."

"הם הסתדרו לבד. מפתיע, לא? יותר ממה שציפיתי מהם." התחלתי
לחייך שוב. "אוכל סיני מתאים לך? או הודי?"

רינת חייכה וחיבקה אותי, מדביקה נשיקה רועשת במכוון על האוזן
שלי. "אני מתה על הראש המלוכלך שלך. יאללה תביאי אוכל הודי."
אין לך מושג כמה מלוכלך, חשבתי בחזרה, תוך שאני מפשפשת בנבכי
הצידנית לראות אילו חומרי גלם נמצאים שם, ובאיזה מצב צבירה.

שעה אחרי כן, כשתבשיל תפוחי אדמה וגזר, מתובל בבצל עגבניות
וגראם מסאלה וכשר לפסח למהדרין, עשה דרכו מהפיג'אן המפוחם שעל
הגזיה אל צלחות הפלסטיק החד פעמיות שלנו, החלטתי שבעצם אני
מרוצה מאד מכך שהדור הצעיר ואבותיו לא הצליחו לחזור אלינו.
האוכל היה טעים יותר, אפשר היה להתרכז בו בלי להתרוצץ אחרי
מפרי הסדר הזאטוטים, והחברה נעימה יותר.

כרגיל במצבים בהן נוכחות נשים בלבד, גלשנו לשיחה על סקס. לא
במתכוון הגענו לשם. דיברנו על תחביבים בהם עסקנו לפני שנים, על
שעות הפנאי החסרות והילדים המחסרים מהן עוד, ובגלישה טבעית
הגענו לבילויים של מיטה.

"מה אני הכי אוהבת? חכי רגע, אני אספר, אבל בואי נעשה את זה על
הבירות של אילן." רינת קמה, הוציאה שתי בירות מהצידנית "חמות
יחסית, אבל נתגבר. תמיד אפשר לשתות עוד אחת כדי לפצות על
הטמפרטורה." צחקה. היא התנהגה כאילו הייתה שתויה, עוד לפני
שטיפה אחת של אלכוהול עברה את שפתיה. חשבתי שכדאי להשכיב אותה
לישון בקרוב.

"אני הכי אוהבת להרגיש את הניגוד. כמו עכשיו כשאכלנו הודי
חרפרף ולידו בצד שתינו מנגו מתוק? אז אותו דבר בסקס. להצמד
אליו ככה בחזה רך מול חזה נוקשה. לעקוב אחרי השריר הקשה שלו
מהעורף באלכסון לאורך השכמה, דרך השריר בזרוע, ועד האמה. להדוף
את היד ולראות איך היא מתנגדת ללחץ שאני מפעילה."

נרעדתי. המשפט שרינת אמרה היה מלווה בהדגמת תנועת האצבעות
במורד הגב לאורכן של זרועותיי עד האמה, שם החליקה את שתי
הפחיות עד שנתקעו, פחית אחת בכל כף מכפות ידי. נשארנו צמודות
לאורך הזרועות, פני קרובות לפניה עד שיותר קל היה להרגיש את
האוויר שנשפה מאשר להבין את שאמרה.

"איך את אוהבת את הבחורות שלך?"

"מה?" חשבתי ששמעתי, אבל הייתי מוכרחה לוודא.

"איך את אוהבת את הבירות שלך?"

כן, זה כבר נשמע יותר סביר. לקחתי ממנה אחת הבירות, פתחתי את
הלשונית תוך שאני מתרחקת, לתת לעצמי מרווח תמרון ונשימה.

"עם בוטנים כמובן, בשביל הניגוד: מריר ומלוח." והאמת היא שבירה
היא לא המשקה שלי, ואני שותה אותן רק בשביל החברה, ובוטנים
עושים לי רע.

רינת הביאה מהמכונית את שקית הבוטנים ופנס אותו החזיקה בין
ירכיה, והראתה לי איך היא פותחת את שני כרעי הבוטן כדי למצוא
את העובר הזעיר ביניהם, ומקפיצה אותו על הלשון.

"זה קצת כמו סקס, לא?" אמרה כשהיא לועסת את שני החצאים, אחד
בכל צד של הפה.

"מה? איך?"

"תראי, אני פותחת את הירכיים" אמרה והדגימה על בוטן נוסף
"ומתמקדת באוצר שביניהן. בדיוק כמו סקס." שמחתי על החשכה
שהסתירה את ההסמקה המבזה שלי.

"רינת. אני חושבת שהגיע זמן להשכיב אותך." היית מתה, אמר החיוך
שלה, ואני הוספתי מיד "לישון. להשכיב לישון".

רינת התארגנה בתוך אוהל האיגלו שעל הדשא בעוד שאני הלכתי לצחצח
שיניים, מאפשרת לה פרטיות לצרכיה. כשחזרתי, נוכחתי לחרדתי בשתי
עובדות: שני שקי השינה שלנו חוברו בריצ'רצ' לשק שינה זוגי,
ורינת לא נהגה ללבוש בגדים כשהלכה לישון. נקודת אור אחת נותרה,
והיא שרינת ישנה כבר. נכנסתי לצידה, ולמרות חששותי נרדמתי
במהירות.

במשך הלילה התקרר האוויר, ומצאתי עצמי חולמת חלומות קפואים:
דובי קוטב רודפים אחרי בשדה מושלג, קוביות קרח נופלות ממגש
ומתפזרות על הגוף שלי, רוח מצננת אותי על ראש גבעה עליה הוצבתי
כשומרת הדגל. כשהתעוררתי למחצה מצאתי את רינת משתחלת לתוך שק
השינה בעור חשוף וקפוא.

"מה קרה?" לחשתי, כדי לא להעיר אותי, או אותה.

"יצצאאתי לססססגור את החלולולונות של האוהללל, ונהיה לי קררר
נורררא." נקשה לי שינים, הזדחלה לצד שלי של שק השינה, הצמידה
את הגב המקפיא שלה אל החזה שלי והתחילה לרעוד. חיבקתי אותה חזק
בשתי ידיים ובשתי רגלים, חיבוק שלם כמו קוף שמטפס על עץ.

לאט לאט היא הפסיקה לרעוד, והתחילה לגרגר. הרבה יותר לאט מזה
הבין הראש המנומנם שלי לאן מחוברות האצבעות המשמשות לו אביזרי
חישה, ומה הן עושות. וכשהבין הראש, התחיל לסגת.

"אל תפסיקי. זה נעים לי כשאת נוגעת שם. בבקשה. חם ונעים. כל
כך." הקול שלה, קטן ומנומנם, הלך ונחלש, הלך ונעלם, והנשימות
שלה הצביעו על כך שתרדם בקרוב. חיכיתי עד ששקטה, ואז אצבע אחר
אצבע שיחררתי מן הפטמה שאחזו, ואצבע אחר אצבע חילצתי מבין
תלתלי ערוותה.

שכבתי שם בשקט, מרחרחת את אצבעותי, והחלטתי שאני מפגרת לכל
הדעות. מחר בבוקר אשאל. לפחות אציע בזהירות, שהרי אין לי מה
להפסיד מלבד כבודי המעוך ממילא, ואולי חברות. חברות שהייתה
יכולה להיות מופלאה. אולי.

בחמש התעוררתי. הבוקר היה עדיין קפוא וחשוך. טילטלתי את  כתפה
בעדינות.

"בוקר טוב אשה. גדלת בשנה." נהמות ענו לי מתחת לשק השינה "מה
אמרת?"

"לא מספיק שאת מזקינה אותי בשנה, את גם מקצרת את ימי בזה שאת
מעירה אותי באמצע האין אור?" חזרה על דבריה נרגנת, אבל לא היה
ספק שכבר התעוררה. החלטנו לשתות תה ליד מעיינות הפארק. חיממתי
לנו מים על הגזיה, ועם שתי כוסות תה מהבילות ירדנו לאזור המים,
שהיה כל כך עמוס וצפוף אתמול, ועכשיו שקט וצלול.

רינת החליטה לנצל את השקט ולשטוף את האבק שאספה עליה ביומים
האחרונים בהם לא ראינו מקלחת, ונכנסה אל המים, בעירום כמובן.
אני עמדתי בחוץ, מעריצה בקול רם את האומץ שלה להתמודד עם הקור,
ובשקט גמור את המהפך שגרם הקור לפטמות שלה.

"ואת יודעת מה הכי שנאתי?" שאלה אותי, כשהיא משכשכת את רגליה
בבריכה הקטנה, מי המעיין הקפואים בשעת בוקר מוקדמת זו זולגים
בין אצבעות רגליה וגורמים לי להסתמרר מקור "הכי שנאתי שכל שנה
זה יצא בפסח, היומולדת שלי. אמא שלי תמיד התעקשה להכין עוגת
קוקוס כשרה, ואני שנאתי אותה, ואת העוגה, ואת כל המעמד."

"אם ככה, אז איך זה בעצם שאת עדיין אוכלת כשר בפסח?" שאלתי "זה
ממש מזמין שתתפקרי".

היא חשבה, נשענת לאחור על מרצפות האבן, מפנה את פניה אל השמש
שבקרוב תזרח, ובזמן שהיא חשבה, חשבתי גם אני.

"אני חושבת שהייתי מתפקרת, אילו רק היה מישהו מציע לי." ענתה
לבסוף אחרי זמן רב, והסתכלה לכיווני.

"או מישהי?" שאלתי, בוטשת במדשאה תחתי.

"או מישהי." ענתה, ועצמה את עיניה.

השמש זרחה באותו הרגע מעבר לגבעה, מאירה את העור שלה בגוון
חיוור שיש בו יותר מן הכחול מאשר מן האדום. באותה השניה נראתה
לי כמו אחת הדמויות של פיקסו מן התקופה הכחולה שלו: קרירה,
מושלמת, יפהפיה, בלתי מושגת. איך ממשיכים מכאן, ולאן?

"בואי איתי בחזרה לאוהל." קפצתי ממקומי, מגרשת אותה בחפזון אל
הבית הקטן שלנו בלב הישימון. רינת באה, בחוסר רצון לסיים את
הרחצה, אך סקרנית לדעת מה הכנתי לה.

הושבתי אותה מולי על גבי שק השינה, בישיבה מזרחית. העור שלה
עדיין היה רטוב, והקור גרם לו להתברווז. מן העמק האפל שבין
רגליה התעלמתי, אבל לא בקלות. שהרי סדר עדיפות מוגדר לנו, וגם
לוח זמנים.

הוצאתי מהתיק עוגיות בטעם שוקולד, נגסתי באחת מהן לוודא שהיא
טעימה, ואמרתי בפה מלא: "אני מכריזה בזאת שעכשיו, בפסח השתא,
אני מפקרת אותך. חמץ כשר למהדרין, רק תטעמי." הושטתי לה עוגיה
בכל אחת מידי, מאפשרת לה לבחור ביניהן.

היא הפתיעה אותי ובחרה, ולא בעוגיות. נשענה קדימה וחיבקה את
צווארי, מלקקת את שאריות החמץ מעל לשוני ושפתי.

"טעימה, ההתפקרות הזו." אמרה, וחזרה ונישקה, ברכות וכוונה
שיכולות לנבוע רק מחזרה למקום שצדיקות גמורות אינן יכולות
לעמוד בו עוד.

וזה מה שעשינו בעצם, בכל השעתיים שנותרו עד שהפארק נפתח
למבקרים והגדוד חזר לאמהותיו: התפקרנו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פנטזיה רחוקה
הולכת מולי
ברחוב
צמודה למישהי
אחרת
נועצת בי
עיניים,
כאילו אני
הפנטזיה של...


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/5/05 18:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר אור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה