רגע לפני,
רגע של פחד.
אני תוהה לעצמי אם זה חולף או לא.
אני יושבת שם,
יום אחרי יום,
בבית חולים.
אבל הסיטואציה שספגתי אתמול,
הייתה דבר שאני לא אשכח בחיים.
סביבנו אנשים, אבל את
מסתכלת עליי
ישר בעיניים ואומרת לי:
"כואב לי"...
ואני רואה את הסבל שלך בעיניים...
ואני מרגישה את הסבל שלך בתוכי.
הגרון שלי מתחיל להיות חנוק,
והדמעות מטפסות במהרה לעיניי.
פה הכל התחיל.
משמאלך ומימינך כבר שבוע שוכבות לבדןזוג זקנות ששותקות,
גוססות, וסובלות.
"יחי המכונות".
המחשבה על הרגע,
רגע לפני הסוף.
המחשבה שגורמת,
גורמת לדמעות שאחרי הטיפוס...
פשוט ליפול.
אני רואה אותך סובלת.
אני מתה מבפנים...
וכואב לך.
סבתא יקרה,
רגע לפני.
רציתי לומר אני מצטערת,
אבל את עכשיו בקושי מתקשרת.
כל הזמן אומרת לי "תהיי בריאה",
ומהר אחר כך שוב זלגה לה דמעה.
כבר מרוב בכי,
ים הדמעות מתרוקן לאט.
סבתא,
לא תמיד באתי לבקר...
רק עכשיו אני מבינה
שהכאב מתפורר.
מפזר עצמו על כל מחשבה שעוברת בראש.
על הטעות של חיי,
שנתתי לך לחיות חיים כאלו.
ועכשיו אני.
פה.
בוכה.
מתרוקנת מאהבה
ומתמלאת בעצב.
רק דמעות.
כל כך אוהבת...
וצריכה לומר
להתראות. |
