אפור הזקן נשען עם מרפקיו על מעקה העץ ומביט בעיניו הכחולות אל
עבר השמש החמימה, מנגינה עליזה עולה במוחו כאשר מתלווה אליה
שריקה מאחד הגברים העסוקים לידו, חיוך קטן נמתח בצידי פניו.
תמונה של חוף זהוב ושחפים לבנים עולה במוחו, ציוצי השחפים
בדמיונו מזכירים לו שעברו כבר שבועות מאז שראה ציפור כלשהי,
פתאום הוא נתקף געגוע קל לחולות זהובים וגלים מוקצפים.
רוח קרירה מגיעה לעורפו ומעיפה קלות את שערו, מבטו עדיין
מהורהר לעבר השמש כאשר שריקה חזקה נישאת ברוח בדממה רועשת, כמו
עוצרת לשניה את הזמן, כמו מתעורר משינה חיוכו מוחלף בארשת פנים
רצינית ואגרופיו מתקמצים לצידי גופו.

בהלה אוחזת בחבורת הגברים העסוקים בבטלה, חלקם נעמדים ומבטם
קופא אל עיניו של אפור הזקן, מחכים לציית לכל פקודה.
אפור הזקן שועט קדימה בצעדים חפוזים אל ההגה מעץ, ידיו מאגרפות
בחוזקה את מוטות הנחושות בזמן שפקודות מקוטעות נצעקות מגרונו
והגברים מתחילים לרוץ בעצבנות, רשתות נאספות, מפרשים מגולגלים
וקורות נקשרות בשלשלאות.

גושי ענן אפורים מכסים במהירות כל נקודה ברקיע, ערפל סמיך נמתח
על פני האופק, מדי פעם ופעם נזרקת קללה עסיסית לאוויר לאחר
שמלחים שכשלו לראות מבעד למסך הערפל נתקלו זה בזה.
רעם אדיר מבשר תחילתה של סופה, מרעיד קמעה את ליבו של אפור
הזקן, מחטים שקופות של מים מתרסקות בשאון על רצפת העץ, מצטרפות
לנחלים קטנים הזורמים בין חריצי הסיפון לעבר הגלים.
מספר אלומות אור בוהקות, לרגע הכל שקט, להבה פורצת על גבי הבד
הלבן, ניתזת על טיפות המים ונעלמת, מותירה אחריה רק כתם חרוך
בראשו של מפרש.

גל גדול מתרומם כקיר לבן ומתרסק, מרסק תחתיו את מעקה העץ על
רצפת העץ, אפור הזקן מתרחק מגשר הסיפון וכמעט ונופל כאשר רגלו
נתקעת מתחת לקורה שהתרסקה עכשיו, הוא עומד לבדו על הסיפון,
עיניו נישאות בגאון, שוקעות בנקודה באופק הבוהק.
גילו ניכר כבר בין הקמטים שעל מצחו, ועיניו השקועות נדמות
כעצובות תמיד, מבט חטוף בפניו מגלה כי זו אינה הסערה הראשונה
שעיניו חוות ולמרות זאת אין אפילו שמץ של פחד ניכר בעיניו או
בעיני המלחים.
שאון הרעמים מחריש את אוזניו בשעה שתמונות מחייו משתהות לרגע
מול עיניו, רובן ככולן בין חופים זהובים ונמלים ססגוניים, הרבה
הרפתקאות הוא עבר בחייו אך זו הפעם הראשונה שהוא מעדיף לא
להיכנס לעוד הרפתקה.

ידו השמאלית נדחפת בבהלה לפנים המקטורן ושולפת משם ספר עבה
כרוך בעור שחור, טיפות הגשם נספגות בכריכת הספר המעלה ריח עדין
של עובש באפו, כאשר גל לבן נעמד כמו קיר אל מול הספינה ונשבר
בעצמה מעל לגשר הסיפון. הספינה מוטה בכח, כמעט ומתהפכת על פיה,
עוצרת לשבריר שניה וחוזרת בעצמה אחורה, בהיסח הדעת בין הטלטלות
הספר נשמט מידיו ונוחת בכבדות על רצפת העץ.
הקפיטן הזקן מתכופף קמעה, ידו השמאלית תומכת בגבו כשידו הימנית
אוחזת ומרימה את הספר, מסתובב בכבדות וצועד לאיטו לעבר
המדרגות, הספינה מטלטלת את גופו בכבדות בין מדרגה למדרגה וגופו
נחבט במעקה המדרגות מספר פעמים עד שהוא עוצר בירכתי הספינה.
בחדרו אפור הזקן לוקח נשימה עמוקה וסוקר באיטיות במבטו את שלל
החרבות, המגינים והרובים התלויים בסדר מופתי על הקירות, מניף
ביד אחת את הכיסא שהחליק לעבר הקיר ומתיישב בכבדות מול שולחן
העץ העבה, שולף מהמגירה תיבת כסף מעוטרת בסמל רשמי של מדינה
עתיקה, מוציא ממנה גפרור ומצית את מקטרתו ואת מנורת השמן
המוברגת לשולחן, הוא לוקח שאיפה עמוקה מן המקטרת ונותן לעשן
להתפזר ברחבי החדר. אפור הזקן מנגב עם דש המקטורן את כריכת
הספר, עובר ביסודיות על האותיות החרוטות בו, לרגע גופו קופא
וליבו מחסיר פעימה כאשר נשמעים מספר פיצוצים עזים, ניכר היה
שהם מגיעים מהסיפון עצמו.

מבטו שוקע מספר שניות בכריכת הספר, בהיסח הדעת הוא פותח אותו
ומעלעל באיטיות בין הדפים, מדי פעם עוצר על פיסקה מסוימת כאשר
תמונה בגוונים של חום עולה בראשו, התמונות נעות באיטיות, חלקן
מעורפלות כמאחורי מסך עשן וחלקן ברורות כמו קרו לפני רגעים
מספר.
ידיו תופסות בחוזקה בשולחן כאשר הכיסא נשמט מתחתיו ומחליק לעבר
הקיר, בקבוק כסוף נופל מבינות מקטורנו ומחליק מתחת למיטה, הוא
מתרומם בכבדות ומתיישב על המיטה, בתנועה איטית הוא מכבה את
מנורת השמן, לוקח שאיפה אחרונה מהמקטרת ונשכב על הגב.
מבטו נתקע בנקודה מסוימת בתקרה ונע מדי פעם בקצב הספינה, בין
פיצוץ לפיצוץ, בין אם של ברק או של גל המתנפץ על הסיפון, הוא
לוקח נשימה עמוקה ועוצם את עיניו.

ספינתו של אפור הזקן הוכרעה באותו הלילה על ידי כוחותיו
ההרסניים של הטבע.