היא הייתה החברה הכי טובה שלי מאז ומתמיד, היא הכירה אותי הכי
טוב, יותר טוב מאשר אני מכירה את עצמי... מאז הגן היינו ביחד,
יד ביד... היא זאתי שיכולתי לספר לה כל דבר ודבר, הבנאדם הכי
מדהים שהכרתי ובטח שאכיר... אז נכון שהיא לא מושלמת, ולפעמים
יש לה את הקטעים שלה, אבל לא היה לי אכפת... היא הייתה זאתי
שליוותה אותי כל הדרך, כל הצחקוקים שלנו, כל הרכילויות,
הדיבורים על בנים... אהבתי אותה כמו אחות, היא הייתה האחות שלא
הייתה לי בחיים... כל יום שישי בערב, מאז שהיינו קטנות, היא
הייתה באה אלי, או אני אליה, היינו יושבות ורואות סרטים ישנים,
מרכלות קצת והולכות לישון הכי מאוחר שיכולנו... כשגדלנו, אז
לפעמים היינו יוצאות בימי שישי, אבל בד"כ לא הסכמנו לוותר על
יום שישי, זה היה מין סמל בשבילנו, שלא משנה מה - נהיה
ביחד...

באחד מימי השישי, בתחילת החורף, היא באה לישון אצלי, ירד גשם
בחוץ והיא הייתה רטובה לגמרי... היא החליפה בגדים לידי, לא
התביישה, הרי אנחנו מכירות מהגן, וכשסיימה התחילה לבכות... היא
בכתה ובכתה ולא יכלה לעצור... כ"כ רציתי לנחם אותה בדרך כלשהי,
שהיא תפסיק לבכות... היא אמרה שהוא נפרד ממנה, שהוא לא רוצה
אותה יותר... היא נתנה לו הכל והוא לא רצה אותה יותר... הדמעות
לא הפסיקו לנזול, התקרבתי אליה וחיבקתי אותה, נשארנו מחובקות
במשך חצי שעה עד שהפסיקה לבכות... הסתכלתי עליה, העיניים שלה
היו אדומות מבכי, נוצצות בחשכה... האף הקטן שלה היה אדום וכמעט
לא היה אפשר לראות את הנמשים שעליו... הזזתי את השיער שלה
מהפרצוף, בשקט... שתינו שתקנו... לפתע, אני לא יודעת מה דחף
אותי, אבל נישקתי אותה... היא עצמה את עיניה... נישקתי אותה
נשיקה רטובה וחמה, כמו שלא נישקתי אף אחד... אז היא פתחה אותן
וראתה אותי מנשקת אותה והעיפה אותי מעליה... התחילה לצעוק עלי
שאני משוגעת לסבית, שהיא לא רוצה שאתקרב אליה יותר, ושאם אני
אספר את זה למישהו, היא תדאג שכל העולם ידע את כל הסודות
שלי...

עכשיו, חצי שנה אחרי, אני מבינה כמה אני מאוהבת בה... היא לא
רוצה לשמוע ממני מילה... היא חזרה לחבר שלה... היא לא צריכה
אותי לעידוד... ועדיין, לפעמים המבטים שלנו נפגשים, אבל היא
ישר משפילה את עיניה... האנשים שסביבנו לא מבינים מה קרה, למה
אנחנו לא מדברות ואם אפשר לתקן את זה, וכל פעם אני חושבת שאי
אפשר לתקן לב שבור...